לפי סקר חדש שיצא בארצות הברית, בני זוג שלפחות לאחד מהם יש פייסבוק, או גרוע יותר, טוויטר, מחזיקים מעמד פחות מבני זוג שנפגשים במציאות. למעשה, קובע הסקר, אם אחד מכם חבר ברשת חברתית כלשהי, אתם יכולים לנכות לעצמכם שליש ממערכת היחסים. ולא, זה לא יהיה על התנהגות טובה.

אה, ולמארק צוקרברג, מפתח הפייסבוק, יש יומולדת בשבת. אז רק רצינו לאחל לו מזל טוב, ושכל הכסף הזה שהוא עשה עלינו ישמש אותו לויאגרה. או לפחות חלקו.

שומרים על פרופיל גבוה

סתם. הוא לא אשם. כאילו, הוא באמת גרם לנו לנזקים נפשיים חמורים עם הפייסבוק הזה שהוא המציא, אבל אני חייבת לאמר שאצלי המצב היה גרוע מאד הרבה לפני הפייסבוק. זה לא היה עשור משהו, מה אני אגיד לכם.

ובכל זאת, אי אפשר להתעלם מהעובדה שהפייסבוק שינה את פני סצינת הדייטים לחלוטין. קודם כל, אין כזה דבר בליינד דייט. זה לא קיים יותר. אלא אם כן אתה עיוור, כלומר. דבר שני, הכמויות והזמינות הם בלתי מוגבלים. רק הנתונים האלה לבדם גרמו לנו להתייחס לזוגיות כאל עניין כמותי יותר מאשר איכותי.

הנהנים העיקריים מכל הסיפור הזה הם מפזרי הזרע, לדעתי, כי הכמויות המטורפות של בחורות שאפשר להגיע אליהן בכל רגע נתון הן פשוט עצומות. לא אכחיש שגם בחורות משתמשות ביתרונות שיש לסופר הענק הזה להציע.

ובכל זאת, אני לא חושבת שצוקרברג הוא זה שקלקל לנו, אלא שהקלקול היה קיים תמיד, רק שהיו חסרים לנו האמצעים. עיניים גדולות תמיד היו לנו, רק שמאז שיש לנו פייסבוק אנחנו שואלים את עצמנו יותר ויותר: למה להתחייב לאדם אחד? מה מיוחד בו? יש עוד אלף כמוהו רק אצלי בפרופיל.

הפסיכיאטר ד"ר חגי אורן, מנהל מחלקה בבית החולים אברבאנל, פותח את השיחה בגיחוך קל. "קודם כל", הוא מנסה להכניס קצת פרופורציה, "כל מערכות היחסים בעולם המודרני מחזיקות פחות, נקודה. לא רק אלה שהתחילו בפייסבוק. מה לעשות, זה כבר לא כפר קטן עם שתי עיזים, ובלונדינית אחת. יש מלא פיתויים, והם מוקצנים בצורה מאד לא אנושית.

"יש לי היום את כל אפשרויות הפוטושופ, את האפשרות להסתיר צליעה, להסתיר שומן, להסתיר ריח. כל אלה דברים מאוד חשובים במשיכה. וגם נורא קל לעשות מניפולציות טקסט. אז שבוע שבועיים נהנים, וברגע שנהיה קשה או נמאס, עוברים הלאה. מה זה משנה? ביומיים האחרונים נכנסו לי לפייסבוק עוד שש עלמות חן בעלות מותניים ממש צרות".

אז בעצם אתה אומר שלכל מערכות היחסים אין הרבה סיכוי להחזיק, לא רק לאלה שהתחילו בווירטואלי?

"יש הבדל. במציאות, כבר בטקס הראשון של המבטים, כשאני מסתכל עליה והיא עלי, כבר ראיתי עליה יותר ממה שאני יכול לראות בתמונות. מן הסתם היא לא תשים תמונות לא מחמיאות שלה בפייסבוק, או של הנטיה שלה להחזיק את הרגל מחוץ לנעל. אבל בעולם הממשי אני רואה מיד את המניירה הזאת, ואו שזה מוצא חן בעיני או שלא. בכל אופן מציאת החן הראשונית היא הרבה יותר מבוססת ויותר עובדתית ופחות נתונה לאיפור וזווית צילום. אני יכול להסתכל עליה מאיזו זוית שאני רוצה. המפגש גם דינאמי, אני יכול אפילו לראות את ההבעה שלה משתנה מחיוך לתדהמה וההיפך".

אוקיי, אז מציאת החן הראשונית חשובה, ריח, וכל זה. אבל הרי גם זה קורה. אמנם נפגשים בפייסבוק, אחרי שמדברים קצת, אבל אף אחד לא מצליח להתחמק ממפגש פיזי. זה צריך להיות משהו אחר.

"יכול להיות שזה קשור גם לרמת ההשקעה הנדרשת ממני", סבור אורן. "הרי בעולם האמיתי אני לא יכול להתקרב לבחורה באותה קלות שאני יכול להתקרב אליה בפייסבוק. כדי להתחיל עם מישהי אני צריך להיות במיטבי: להיראות טוב, לגייס את חוש ההומור, לעשות את כל השרירים הנכונים. אני לא אתחיל עם סתם בחורה, זה יותר מדי קשה. אני אתחיל עם מישהי שממש שווה את ההשקעה.

"בפייסבוק זה לשלוח מייל, אז אם לא ילך לא נורא. הגישה היא אחרת, של איזי קאם איזי גו. ואחרי שתי דקות אני מוצא מישהי חדשה להתחיל איתה, גם במינימום השקעה וזמן. בעולם האמיתי אני יכול לפגוש בדיוק אדם אחד בזמן שאני סורק ארבעים פרופילים בפייסבוק וכבר שולח מייל אחיד לכולן. ואם משיגים ככה מישהי, למה לא ללכת בקושי הראשון שצץ?"

הכחול העמוק הזה

צודק הד"ר. אני הראשונה להודות שמניפולציות הרבה יותר קל לעשות בטקסט. פנים אל פנים יראו עלייך שאת לא באמת נהנית בבר הזה שדיווחת בעליזות על הימצאך בו. פנים אל פנים יהיה לך הרבה יותר קשה למכור את הקלילות שאתה מנסה לשדר. לכן זה גם יותר קל, וגם הרבה יותר מאכזב.

מציאת החן יכולה להיות גדולה, ואפילו יכול להיווצר חיבור, אבל כשרגילים לנהל תקשורת מעבר לכל כך הרבה מחיצות ומסכי מחשב, היכולת להכיל את האדם בשלמותו הולכת וקטנה. שריר ההתמודדות עם אנשים שלמים ואמיתיים מתנוון לו לאט לאט מחוסר שימוש.

אולי מערכות יחסים שהחלו בפייסבוק - ובוודאי כאלו שממשיכות שם - לא מחזיקות מעמד כי אנשי המדיה חברתית פשוט רגילים לדבר אחד עם השני בסטטוסים, תמונות ולינקים.

לא בכדי הדבר הראשון שאנשים עושים כשמערכת יחסים הופכת להיות רצינית הוא לשנות פרופיל בפייסבוק. בדומה למה שקורה אחרי שמשחקים הרבה זמן טטריס, גם כשאנחנו לא מול המחשב אנחנו כל הזמן רואים מול העיניים את הלוגו הכחול של פייסבוק.

פעם זה היה "אני חושב, משמע אני קיים", היום זה "אם לא העליתי את זה לפייסבוק, זה כנראה לא באמת קרה לי".

ובכל הנוגע למערכות יחסים, למה אתם מצפים מאנשים שרגילים לתקשר בלחיצות עכבר, ושכל עולמם מתורגם קודם כל לאייקונים? אני לא אתפלא אם יום אחד אגיד לחבר שלי שאני רוצה שנעבור לגור יחד והוא יענה לי "בואי נתחיל בפרופיל משותף ונראה איך זה עובד".

התרגלנו לחיות בקצרנות. אנחנו כבר כל כך מיומנים בצמצום של חוויה למשפט וחצי (כולל פאנץ', כמובן שכולל) שכל תקשורת שעולה על 140 תווים נראית לנו כמו עוד סטטוס שלא שווה פרסום. וככה, צוקרברג, מאוד קשה לנהל זוגיות. מזל טוב, כבר אמרתי?