המבט המזועזע על הפנים של אלירן מבהיר לי שהרעיון שלי לבילוי ערב קריר לא מוצא חן בעיניו, בלשון המעטה
"מה?", התממתי, "למה אתה מסתכל עלי ככה? מי ישמע? כולה הזמנתי אותך לשבת בפארק". הזעזוע על פניו התחלף ונהייתה לו מן עווית כזו של גועל שחשים רק כלפי חרקים שנמצאים בתחתית שרשרת המזון.
"אתה! הזמנת! אותי!", עכשיו הוא כבר היה נסער, אם לא הבנתם את זה מכל סימני הקריאה, "לשבת בפארק כדי להשקיף למרפסת של האקס שלך ולראות אם הוא עושה סקס. כאילו, מה?".
"אני לא מבין מה הסיפור", המשכתי להתמם ונופפתי בידיים כמו ילד בפסטיגל. "אמרתי לך ניקח תרמוס וכריכים קטנים ויהיה כיף, כיף, כיף", חתמתי בחיוך של פרזנטור לקולפן ירקות בערוץ הקניות. זה לא עזר.
"תקשיב לי טוב", הוא אמר. "למה אתה עושה את זה לעצמך?, לא מספיק עם ההרס העצמי הזה?". אני רק השפלתי מבט והרגשתי כמו ילדה אנורקטית נזופה בתוכנית של אופרה ווינפרי.
"מה אתה מתפלא?", הגבתי בקול חלוש. "אתה יודע שאני בריה לא בריאה, גם נפשית". אבל פתאום, בדרך שהוא ניסח את זה, קלטתי כמה אני פתטי.
בדרך לארץ עוץ
כבר שבועיים חלפו מאז הפרידה מהקלגס וכמו רכבת ישראל, ירדתי לחלוטין מהפסים. השיחה עם אלירן גרמה לי להבין שאני מתחיל להתנהג כמו עקרת בית נואשת, והכי גרוע זה שאני גם לא מנקה מי יודע מה.
מטריף אותי שאני לא שומע את קול ההיגיון. הרי להגנתו של הקלגס ייאמר שהוא הצהיר מהתחלה שהוא מניאק וגם טרח חצי מהזמן להתנהג כמו אחד, אז מה הסרט שלי? למה אני שוקע ברחמים עצמיים וחופר לעצמי כל היום עם שאלות כמו למה הוא מתעלם ממני, למה הוא לא אוהב אותי ולאן לעזאזל הלך הדימוי העצמי שלי לטייל.
שניה לפני שאני הופך לדנה ספקטור, החלטתי לסיים עם ההלקאה העצמית ונסעתי עם דורה וניר לקיבוץ עין דור לויפאסנה קצרה של שלושה ימים. אולי הדממה תסדר לי את הכאוס בראש.
כשנוסעים עם חבורה לסדנה כזו השיחות בדרך הופכות להיות רוחניות. כל תקלה או מהמורה מתקבלות בהבנה, כל מוכר תותים על צד הדרך נראה כמו שליח שהיקום הציב בדרכנו. בכלל, האווירה היא של החבורה של דורותי בדרכה לארץ עוץ, רק שאיש הפח נשאר בבית.
הגענו באיחור. הערב כבר ירד וכולם היו בשיחת הפתיחה. נכנסנו בשקט. לשם שינוי התיישבתי בשורה הקדמית. דורה וניר נשארו בחוץ כדי לדבר עם האחראית על סידור לכלבה שלהם שהבאנו איתו
.
באמת שהשתדלתי להקשיב למדריכה. היא דיברה על חמלה לעולם, חמלה לעצמנו, חמלה ליקום וחמלה לבעלי חיים. תוך דקה איבדתי אותה לטובת הפלולה הענקית שהייתה לה על המצח. שעה שקעתי במחשבות ותהיתי למה אישה שאמורה להיות כל כך מודעת לא מורידה את הכדורסל הזה מהמצח. לך תתרכז ככה.
בהפסקה הסתבר לי שביקשו מניר לעזוב. חמלה לחיות זה נחמד, אבל לא התאים להם שהכלבה תסתובב להם בין הרגליים. ככה זה בחיים: תיאוריה לחוד ופרקטיקה לחוד.
חוזה בתשובה
באולם המדיטציה לא יכולתי שלא להתרשם מהשקט המופתי. אווירה חזקה של אנרגיה הופרה על ידי צלצול סלולרי שבקע מאישה מבוגרת עטופה שמיכות. היא ניסתה להשתיק את המכשיר באמצעות שיטה מהפכנית של לחישות "שששששששש" למכשיר. תנו לי לחסוך מכם את המתח: זה לא עבד. בכלל , ויפסאנה נוסח ישראל לא יכולה להתקיים בלי הפרות כללים בוטות. כשנגמר הערב הראשון ראיתי חבורה של רוחניקים בורחים לפינה כדי לעשן ולרכל,החלטתי שזה לא יפריע לי. אני הגעתי לכאן למצוא תשובות ושקט, וזה מה שיהיה.
למחרת, לאורך כל היום, תרגלנו מדיטציה. העקרון במדיטציה הוא להגיע למצב של ריק, של תודעה נקייה, של להדוף כל מחשבה טורדנית. לזה אתה אמור להגיע על ידי התרכזות בנשימה, לשבת בלי לזוז ורק להתרכז בנשימה המזורגגת. רף העצבים שלי זינק בשנייה.
דווקא בתוך השקט הזה יש הרבה רעש. זה הרעש הפנימי שאנחנו מפיקים ללא הפסקה . תסכול עז נפל עלי. ואז, דווקא ברגע ששקלתי ברצינות להודיע על פרישה מרצון, זה קרה.
קול ערב של מואזין ממסגד סמוך הציף את החדר, ממלא אותו בקול עמוק , מלא ברגש של אהבה, חמלה וכל הדברים שהפלולה אכלה לנו את הראש עליהם. למרות שאני לא דתי , חשתי רצון עז לומר שמע ישראל בלב. התחלתי לחזור על הפסוק ללא הרף, שוב ושוב, כקוסם שלוחש כשפים. היה נדמה לי שאלוהים התיישב לי על הראש. חמימות נעימה ליטפה אותי ותחושת שלווה שלא מוכרת לי העיפה כל מחשבה טורדנית ממוחי הקודח.
בשישי בערב, כשנכנסנו לחדר האוכל, נעמדו 90 אנשים. אין לי מושג מי התחיל, אבל בשניות כל הקהל התחיל לשיר למלאכי השלום שיבואו לקבל את השבת. אפשר היה לחוש במלאכים נכנסים לאולם הקטן, ממלאים בנוכוחותם הקדושה את הלבבות.
הדמעות הציפו אותי. כשהבנתי שאני הומו, נטשתי את הדת. לא הצלחתי ליישר לעצמי את הסתירה בין האיסור החמור לאהוב בדרך שאני מבין לבין אהבת האל. פתאום הרגשתי שחזרתי הביתה, ואז זה הכה בי לפתע. שנים חיפשתי אותו במדינות זרות, בספרים, באנשים, באירועים ובסוף מצאתי אותו, בתוכי . כל מה שהייתי צריך זה רגע אחד של שקט אמיתי.
>> הגברים החדשים הם לא משהו. הטור השני של שחר כהן
>> "אני שחר, ויש לי איידס". טורו הראשון של שחר כהן
