עד לפני חצי שנה חייתי בלה לה לנד, קרי בעולם בו הצבעתי על בחור בו הייתי מעוניינת ומיד נכנסנו לזוגיות של כמה שנים. בעולם האוטופי שלי לא חילקו לעוברים ולשבים את ספר החוקים של הדייטינג, והייתי סבורה שהוא נחוץ כמו ספר הטלפונים שממתין על סף דלתך אחת לשנה, ומהווה המצאה מופרכת של בחורות עם פרנויה קשה.
ספר החוקים של הדייטינג, כך מספרות חברות (לעזאזל, הייתי צריכה לקרוא אותו), כולל בתוכו חוקים מופרכים יותר ומופרכים פחות, חוקים שהם בבחינת היגיון פשוט (אלא אם כן, כמובן, את ניחנת בהיגיון שלי) ומצד שני דורשים אימונים מפרכים של שנים על מנת לשלוט בכוונון המדוייק של יישומם.
החוקים, אם אתם לא מכירים אותם, נעים מהחוק הבסיסי "המתיני וכססי ציפורניים עד שהוא יתקשר אליך", דרך החוק הקשה ליישום "אל תעופי עליו מיד, אחרת הוא יעיף אותך מיד" וכלה בחוק האנטי- שרמוטי "אל תשכבי איתו בדייט ראשון". מישהו היה צריך לספר לי את זה לפני.
כל הכללים על השולחן
הבעיה בכללים האלה היא שבניגוד לעשרת הדברות (האלוהים הזה יודע מה הוא עושה, אני אומרת לכם), מדובר כאן על מצבור של מאות, אם לא אלפי חוקים, והם אינם מגיעים חקוקים על לוחות ברית לנוחות המשתמש, אלא עוברים מפה לאוזן, מאם לבת ומחברה לרעותה בנוהל טלפון שבור.
במשך שנים רבות שימשתי כתף תומכת לחברותי, בעוד הן מנסות להבין כיצד לנהוג עם הבחור איתו הן יוצאות, ומה לכל הרוחות הן עשו לא בסדר כאשר הוא נעלם לאחר מספר ימים. שוב ושוב ניסיתי לסבר את אוזנן שזה ממש לא משנה אם הן סימסו לו מיד למחרת, שכבו כבר בדייט שלישי או הראו לו תמונות מביכות מהילדות בו הן משתכשכות בגיגית עם החבר מהגן בעירום חלקי. כשזה זה - זה זה, כך אמרתי, ואם זה "זה", הרי שאין טעם לשחק משחקים. קופצים לתוך הגיגית – אבל בלי החבר מהגן עם העירום החלקי, כן? - עם הראש קדימה, והשאר כבר יסתדר מעצמו. ובמקרה שהמים – כלומר הבחורים – רדודים מידי, הרי שעדיף לקבל זעזוע מוח ולהיפטר מהם על ההתחלה.
מוזרה מכל בעיניי הייתה ההנחה של חברותי כי הגברים עסוקים אף הם בניתוח הפעולות שלהן. קשה היה לי להאמין שבחורים יושבים כמונו יחד עם חבריהם, לוגמים קפה הפוך עם חלב דל שומן ומתעסקים במשך שעתיים בניתוח דקדקני של הסוגיה מה זה אומר אם לקח לה יומיים להתקשר אחרי הדייט ומתחבטים בשאלה "אם היא אמרה שהיא רוצה לנסוע לפראג בחורף, האם זה אומר שהיא עומדת להציע לי נסיעה משותפת ואם כן, אבוי, אין לי מה ללבוש".
חמושה בגישה נאיבית זו יצאתי אל עבר מסע הרווקות שלי, כשהכלל היחיד שהנחה אותי הוא שביחסים בינו לבינה אין שום כללים. וכן, בסדר, אני יודעת, גם אני הייתי נותנת לעצמי סטירה אם הייתי יודעת אז מה שאני יודעת היום.
עלמת השן של ישראל
אבל אז לא ידעתי כלום, וכך, למשל, עברתי על חוק יסוד חירות הגבר, והעזתי להעניק מברשת שיניים ואף לפנות לה מקום על המדף (טוב, אני לא כזאת פתטית, החבאתי אותה במגירה) לבחור אחרי שישן אצלי בפעם הראשונה. לי זה נראה מאד טריוויאלי. לו, אגב, זה נראה מאוד טריוויאלי לא להיפגש איתי יותר.
גברים יקרים, מישהו צריך לומר את זה אחת ולתמיד: כשאני מביאה לך מברשת שיניים זה לא אומר שאני רוצה לעשות לך ילדים. זה אומר שהפה שלך מסריח בבוקר. ולא, זה לא אומר שאני מתכננת את חתונת הזהב שלנו בברבדוס, בטח שלא עם הבל פה כזה.
זה אומר שהיה מבצע בסופר פארם של 2 + 1 מתנה. ובכלל, אם יצאנו לבלות והשקעת בי 40 שקל על דרינק, המינימום שאני יכולה לעשות בתמורה – חוץ מסקס, כאילו - הוא להשקיע 13 שקל בהגיינת הפה שלך. לא ככה? זה לא כאילו שקניתי מברשת שיניים עם חריטה של שמך, והיא חיכתה במגירה רק בשבילך. קניתי חבילה של שלוש מברשות, נשארו בה שתיים, אז קח אחת ותגיד תודה. באופן מוזר, זה לא מה שהוא אמר כשהוא ברח במהירות תוך שהוא ממלמל שהוא יתקשר אלי ונראה אמין כמו אבי קושניר שמבטיח שתהיה לנו תוכנית נהדרת היום.
האמת? עד עכשיו אני לא מבינה איפה טעיתי. למה אקט של התחשבות בזולת, של מחשבה על האחר וניסיון ללכת לקראתו תוך ביצוע מעשה שאינו מצריך מאמץ מיוחד (בפעם האלף: המברשת הייתה במגירה, לא השכמתי קום כדי לפנות את המדף), מקפל בתוכו כ"כ הרבה משמעויות וקונוטציות נלוות?
משגל פרוע ושינה משותפת? זה סבבה, לא אינטימי בכלל, אבל מברשת שיניים – עד כאן! פה כבר עובר הגבול! לפעמים מברשת היא רק מברשת, אבל כנראה שישנו אינסטינקט פרימאטי המתקיים אצל גברים וגורם להם לתגובת קח או ברח למראה מברשת שיניים. טוב, בעצם, מה פתאום קח או ברח. כשחושבים על זה, זה קצת יותר כמו: מברשת? ברח, וכמה שיותר מהר. מסתבר שמברשת זה הממותה החדש, וכבר אין אף גבר עם ביצים כדי לנסות ולצוד אותה.
באופן מפתיע, דווקא כשהבאתי לבחור את מפתח ביתי (כן, גם את זה עשיתי וכן, כבר חטפתי שטיפות גם על העניין הזה), העניין התקבל ביותר הבנה. אולי משום שלא הבאתי לו את המפתח מתוך כוונה שישוב, אלא להיפך, מתוך כוונה שילך.
רגע, אני אסביר. מאחר שהוא היה צריך לקום מוקדם בבוקר ואני רציתי לישון עד מאוחר, ביקשתי שינעל את הדלת אחריו, ויחזיר את המפתח בהזדמנות קרובה. אותו בחור לא נבהל כלל וכלל, דבר שגרם לי לתהות כיצד מברשת שיניים יכולה להלחיץ בחור ממוצע, אבל כשאני נותנת את מפתח ביתי, דבר הדורש אמון עמוק בבן אדם וגם כמובן, טמטום רב מצידי, הדבר מתקבל בהרמת גבה קלה בלבד. יתכן שהתנהגותי היא כל כך לא נפוצה, שהאינסטינקט הפרימאטי לא הצליח לזהות את אופן התגובה הנדרש.
מאז מקרים אלה החכמתי, כמובן, והיום אני כבר עושה טעויות אחרות לגמרי. עם זאת, אני מעדיפה להתעורר ולגלות שכל תכולת דירתי נשדדה, מאשר למסור מפתח לבחור ולחשוש שמא הוא יברח כ"כ מהר שלא אראה אותו יותר (את המפתח, לא את הבחור. עליו אפשר לוותר).
גם לגבי היגיינת הפה של הבחורים נעשיתי שוות נפש. אתם אוהבים להסתובב עם פה מסריח? קיבלתם. עלי. ואפילו חסכתם לי 13 שקל. אני עדיין לא מבינה את כללי העשה ואל תעשה של עולם הדייטינג, אבל לראשונה אני מכירה בכך שיש ספר חוקים שכזה, ובהחלט יש לעיין בו לפני השימוש. זה לא אומר שלא אעשה עוד טעויות, אבל לפחות הן מקרבות אותי לעבר פיצוח החשיבה הגברית. ואגב טעויות, יש לי עוד מברשת שיניים לזרוק.
