למרות שמעולם לא ניהלתם מדינה, סביר להניח שאתם מכירים את הסיטואציה הזו. אתה חוזר הביתה עם רצון עז לחזור לגבולות 67' רק כדי לגלות שהיא, אוהו, כבר אי שם באמצע 2011. זה עניין טריטוריאלי, אתה מסביר לה, אבל היא הרבה יותר בעניין של הכרזות חד צדדיות שאינן משתמעות לשתי פנים. חמש דקות אחר כך אתם מוצאים את עצמכם בריב קטלני שבו כל צד בטוח שהוא הצודק היחיד ושום אפשרות מילוט לא נראית ריאלית. אתם מתחילים להתווכח. הטונים עולים. ופתאום, בלי ששמתם לב, אתם כבר לא בריב. פתאום אתם במשבר.
יחסי ישראל – ארה"ב, כמו גם היחסים בין בנימין נתניהו לברק אובמה, ידעו לא מעט עליות ומורדות, אך ספק אם ידעו משבר כה חריף. אובמה דורש הכרה במדינה פלסטינית, נתניהו מתעקש שזה קלף המיקוח היחיד שיש לישראל במו"מ עם השכנים מעבר לגבול. כרגע, על פי הדיווחים, המאמץ הגדול הוא בכלל לא לקרב בין העמדות של הצדדים, אלא לשכנע את שני ראשי המדינות לשבת באותו חדר. כפי שזה נראה כרגע, לא כל כך בטוח שזה עומד לקרות.
נתניהו ואובמה, אנחנו מקווים, לא יכולים להרשות לעצמם פיצוץ או גירושין, אבל זוגות שאינם רוכשים כיפת ברזל זה מזה לארוחת בוקר אלא מקסימום משאילים קצת ברזל מהקורנפלקס של השני דווקא כן. אז להיות צודק זה נחמד וחשוב, אבל כנראה לא יוביל את הזוגיות שלנו לשום מקום. עם זאת, ולמרות שאנחנו יודעים את זה, כל אחד מאיתנו מצא את עצמו לא פעם בטוח שהוא הצודק היחיד בחדר ולא היה מוכן לזוז סנטימטר אחד מהעמדה שלו.
אז איך יוצאים מזה? איך מצילים את הזוגיות רגע לפני שהיא עוברת את הגבול למקסיקו והולכת פייפן, ועם זאת לא מוותרים על העקרונות שלנו? נוסחת קסם עוד אין, אבל פתרונות – כן, הקוראים בנימין וברק, זה בשבילכם - דווקא יש.
"קודם כל חייבים לנסות לשבת ביחד, זה דבר ראשון", אומרת המטפלת הזוגית והמשפחתיתאורית פרידמן.
"צריך לדבר על הדברים, שתיקה לא מועילה בשום דבר. ויותר מאשר צריך לדבר על הדברים, צריך לפקוח את העיניים ולראות מה המחיר שאתה משלם על העמדה שלך. כשאתה מבוצר בתוך עמדה אתה נורא צודק, אבל משלם על זה מחיר. במקרה של נתניהו ואובמה העמים משלמים מחיר, בדיוק כמו שבמקרה הפרטי שלך הילדים והזוגיות שלך הם אלו שיסבלו".
"המצב הזה של התחפרות בעמדות הוא מצב שבו לכל צד יש ציפייה שדברים יקרו בדרך שלו", מסבירה הפסיכולוגית והמטפלת הזוגית דורית כהן.
"ציפייה זה סוג של דרישה, ודרישה זה מצב שבו אחד הצדדים אומר שהדברים צריכים לקרות בדרך שלי אחרת יהיה כאן רע ומר. הצד השני יודע שאם הוא יגיד 'לא' יהיו לזה תוצאות לא נעימות. המצב הזה כשלעצמו, כצד בא ולא מוכן לקבל דעה אחרת אלא חייב שדברים יהיו בדרך שלו, מרעיל את האהבה".
הויכוחים של נתניהו את אובמה אולי נוגעים למיליונים, אבל לא שונים בהרבה מהויכוחים השגרתיים שלנו על מי ישטוף את הכלים או מתי הילד צריך ללכת לישון. כאשר כל צד בטוח שדברים צריכים לקרות כמו שהוא רוצה – היא רוצה שהכיור יהיה נקי, אתה הרגע גילית שיש לכם כיור בבית – לא רק שנוצר פיצוץ, בסוף יוצא שגם אהוד יערי מדבר עליכם. וזה, לכל הדעות, כבר מצב ממש לא נעים.
"ברגע שאתה מציב דברים בתור דרישה ובחלל מרחף האיום של הסנקציה, הצד השני מוצא עצמו במצב שבו או שהוא יענה לדרישה אך ורק כדי להימנע מהסנקציה, או שהוא יעמד על הרגליים האחוריות ויסתכן במרד", ממשיכה כהן. "שתי התגובות האלה הן לא טובות, לא חיוביות ולא נעימות. המרד הוא לא נעים והכניעה היא לא נעימה, משום שברגע הזה שבו אתה מציב אולטימטום בני הזוג מאבדים את השוויוניות שלהם. וכשאין שוויון וכל מה שיש זה פחד, חששות מסנקציות נוספות, התחשבנות, פנקסנות ומשפטים כמו 'לא מגיע לך' או 'אני לא אעשה את זה בשבילך' האהבה פשוט לא יכולה לשרוד. זוגיות בהחלט יכולה להתפוצץ עליהם אם יש יותר מדי כאלה".
אז מה הפתרון? האם לנצח נדונו שתי המדינות לאיים זו על זו בקיצוצים, בנייה בהתנחלות ועונה שנייה של "חטופים" ברשת פוקס (בררררר)? פרידמן טוענת שהפתרון טמון דווקא בגורם שלישי. היינו מציעים את ברלוסקוני, אבל אנחנו חוששים שכל העסק ייגמר באורגיה אחת גדולה.
"צריך להרחיב את היריעה", טוענת פרידמן, "ואת זה צד שלישי ואובייקטיבי יכול לעשות. אם אתה ואני בריב צריך מישהו בחדר שישקף לשני הצדדים איך הם נשמעים ובעיקר יתן את ההבנה שבוודאי נורא חסרה בחדר במצב כזה".
"הצד השלישי הוא זה שמקשיב", פוסק עו"ד חיים לוין, עו"ד לענייני משפחה ומגשר משפחתי מהמרכז לגישור "פתרון אלגנטי".
"בריב הצדדים לא מדברים ישירות ביניהם, פשוט כי הם לא מקשיבים. זה כל כך חמוץ וכל טעון שרק אם בן אדם אחר מדבר תהיה הקשבה. תפקידו של הצד השלישי הוא להדגיש כל דבר בחדר. אם מישהו עשה את הויתור הכי קטן או אפילו אמר איזה משהו הצהרתי שרק מראה רצון טוב, אז מיד צריך להתייחס לזה כאל צעד בונה אמון או אל משהו שמראה נכונות להתקדם. צריך לתת לזה כל מיני כותרות מעודדות. קודם כל צריך לעבור את המחסומים של הרגשות והאנרגיות וההתחשבנויות".
"בסכסוך בין ביבי ואובמה יש אינטרס לצדדים", מסבירה פרידמן. "והמטרה בריבים כאלה היא למצוא את האינטרס המשותף כדי להמשיך האלה. אני מתייחסת לילדים בדרך כלל. אם אתה פתאום חושב על הילדים – או במקרה של נתניהו ואובמה העמים של שניהם - ומה יהיה איתם, אולי איכשהו אפשר לצלוח את הריב הזה. צריך לזכור שהשניים האלה רוצים להיכתב בספרי ההיסטוריה כשניים שהביאו שלום, זה עוד אינטרס. גם אצל בני זוג אנחנו רואים הרבה פעמים שאחרי שהאש שככה קצת ואחרי שעורכי הדין והיועצים יצאו מהתמונה הם פתאום מצליחים לראות את האינטרס המשותף. אבל בשביל זה הם, או כל זוג אחר, חייבים לשבת לבד ולהבין מה באמת מפריע להם".
"בסכסוכים כאלה חייבים לבוא במצב של מה שנקרא בקשה נקייה", מייעצת כהן. "זה מצב שבו אתה אומר מה שאתה צריך ומה אתה רוצה שיהיה, אבל אתה גם מכין את עצמך לזה שבן הזוג יגיד לך 'לא'. במצב שבו רק אתה צודק אין סיכוי שיגידו לך לא, וזה ההבדל. לפני שאתה מבקש, אתה עושה איזשהו תהליך עם עצמך ומבין ומקבל שבן הזוג לא תמיד חייב להסכים איתך, הוא בן אדם בפני עצמו, הוא אוטונומי. אצל ביבי ואובמה זה ברומו של עולם, אבל זו אותה דינמיקה גם כשאישה אומרת לבעלה להוריד את הזבל".
אבל כל אחד מוכן לאופציה שיגידו לו לא.
"זה לא נכון. ברגע שאתה מוכן לזה, כל המצב הזה של התחפרות בעמדות זז לכיוון אחר לגמרי. כשבן הזוג שלך פונה אליך בבקשה ולא בדרישה ואתה מרגיש שבאמת באמת יש לך חופש מוחלט אם להגיד כן או לא, אז החופש הוא מאוד נעים ומאוד מכבד אותך ומוציא ממך הרבה רצון טוב. במקום לכעוס על בן הזוג שדורש ממך דרישה אתה מבין שזה מה שישמח אותו ויעשה אותו מאושר. אין איומים בסנקציות, אבל אתה פשוט יודע שהוא יהיה עצוב אם לא תסכים, ואז זה בא ממקום אוהב, ממקום שאכפת לך ממנו ואותה רוצה אותו שמח ומאושר".
אבל האושר שלו בא על חשבוני.
"זה לגיטימי להגיד 'לא'. נקודה. בזוגיות אין היררכיה. אתה יכול להגיד מה הצרכים שלך, אבל לא להפעיל סנקציות. ברגע שאתה אומר שאתה מוכן רק ככה ואם לא אז, אתה שם אותך מעל הפרטנר שלך. מדובר בתהליך, וצריך לקבל את זה שאם אתה בוחר להיות עם פרטנר אז לפרטנר יש קול שווה לשלך. אתה יכול לקוות שהוא יגיד לך 'כן' כמה שיותר, אבל אתה לא יכול להכריח אותו ולא לאיים עליו. ברגע שאתה נאלץ לנקוט בשיטות האלה, משהו רע יקרה בזוגיות".
