חווה אמנו, האישה הראשונה, הייתה גם מי שהמציאה את אפשרות הבחירה. היא המרתה את הצו האוסר לאכול מפרי עץ הדעת, נגסה בתפוח בניגוד למה שהורה לה האל, ובכך, למעשה, מימשה לראשונה בתולדות המין האנושי את הזכות לבחור.
פרשנות מפתיעה זו לסיפור גן העדן פותחת את הספר "הרי את לעצמך" שכתבה הטוענת הרבנית, שולמית ולפיש. הספר עוסק בנשים היוזמות גירושים, אלה הלוקחות את חייהן בידיהן ומפרקות את מסגרת הנישואים שבתוכה חיו מסיבות שונות ולטובת התקווה לחיים טובים יותר. אותן נשים השבות ומממשות את החופש לבחור.
ולפיש, עובדת סוציאלית ומדריכה בכירה במחלקה לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בן-גוריון בבאר-שבע, משמשת כבר 11 שנה גם כטוענת רבנית. בשנים שחלפו מאז החלה לעסוק במקצוע, הייתה ולפיש עדה למאות הליכי גירושים. בספר היא מתעדת את סיפוריהן של 11 נשים, שונות זו מזו בגיל, בהשכלה, ברקע החברתי ובמצב המשפחתי, אך כולן כאחת היו היוזמות של הגירושים שלהן, וכולן כאחת מימשו את הגירושים בכוחן שלהן. נשים יוזמות היום גירושין יותר מגברים?"בהחלט, ומה שמפתיע מאוד זה שנשים הן היוזמות גירושין גם במקרים שבהם הן בכלל לא רוצות להתגרש. ברגע שהן מבינות שלנישואים שלהן אין יותר סיכוי הן פותחות בהליך הרשמי לקראת גירושין. הן לא יישארו במצב של חוסר נחת וחוסר סיפוק נפשי. נשים מרגישות את חוסר הסיפוק הנפשי הזה הרבה לפני גברים והן פעילות יותר מהם."
ובכל זאת, חלק מהמרואיינות שלך נשארו הרבה שנים בנישואין שהן בעצם רצו לפרק.
"נשים יודעות בשלב מוקדם מאוד אם הן רוצות או לא רוצות לחיות עם בן הזוג שאיתן. חלקן אפילו סיפר לי שברגע החתונה הן כבר ידעו שזה לא זה, אחרות זיהו מהר מאוד שהן היו מעדיפות לא לחיות עם הגבר הזה, אבל מכל מיני סיבות לא הצליחו להביא את עצמן להתגרש ממנו. שלב האינקובציה, השלב שבו רעיון הגירושין מבשיל, עשוי לקחת הרבה מאוד זמן. הרעיון נמצא בתוכך, אבל את לא עושה איתו שום דבר, ולפעמים חולפות שנים ארוכות."
למה זה קורה?
"יש כל מיני שיקולים. המון כוחות פנימיים אומרים לנו לא להתגרש. האישה שואלת את עצמה איך היא תסתדר, מה יגידו עליה, איך המשפחה שלה תגיב, איך הילדים יגיבו. חלקן גדלו עם הידיעה שבמשפחה שלהן לא מתגרשים. אין דבר כזה. יש נשים שחיכו 25 שנה, חיו עם איש שאיתו הן לא רצו לחיות ורק אז אזרו אומץ ללכת. בינתיים חצי מהחיים חלפו והן חיות עם תחושה כואבת מאוד של החמצה."
השנה הראשונה הכי מסוכנת
חן ,(34) מורה בפנימייה, היא אחת המרואיינות בספרה של ולפיש. היא התגרשה אחרי 15 שנות נישואין שהחלו באהבה גדולה, אך עד מהרה נמלאו בחשדנות פתולוגית מצד בעלה (שנהג לעקוב אחרי שיחות הטלפון שלה, להציץ מהחלון כדי לראות אם מישהו אחר נמצא בבית, לחטט בתיק שלה ולעקוב אחריה כשיצאה) והיו כרוכות באלימות והשפלה. גם אחרי שעברה סבל רב, חן עדיין מחזיקה בעמדה שמרנית יחסית.
"לא הייתי רוצה לראות את עצמי גרושה, אבל אצלי לא היה ניתן לשמור על הנישואין." היא "גררה" את הנישואים האלה, כהגדרתה, במשך 11 שנה ונולדו לה שתי בנות, על אף שידעה שהיא רוצה להתגרש. "משהו פנימי בגוף עצר... כל הזמן המשכתי להיות איתו כי פחדתי להיות עצמאית."
גם יפה ,(52) קופאית בסופרמרקט, ידעה מהר מאוד שהיא רוצה לעזוב את בעלה. שלושה חודשים אחרי החתונה היא נכנסה להיריון, ובעלה החליט שהיא לא צריכה לעבוד יותר. באחת הפעמים שבהן ניסתה לצאת מהבית לעבודה הוא סגר בפניה את הדלת באלימות ונתן לה מכה.
"הבנתי שאם זה מתחיל במכה, המצב גרוע," היא אומרת, ובכל זאת היא התגרשה רק אחרי 32 שנה, כששלושת ילדיה בגרו. "זוגיות זה הדבר החשוב," מסבירה יפה בריאיון המופיע בספר. "וכשיש ילדים צריך לעשות הכל כדי לשמור על חיי הזוגיות."
"הייתי כל הזמן על המעקה"
ולפיש מרגישה צורך לשתף את קוראיה בקונפליקט הלא פשוט שבו נמצאה. מצד אחד, היא רצתה לסייע לנשים כמו מימי, משום שהן הביעו אכזבה קשה מהקשר שבתוכו חיו ורצו לסיים אותו בשלביו הראשונים, במקום להשקיע שנים ארוכות לשווא, ומצד שני, ולפיש עצמה חונכה כאישה דתית על ברכי חינוך ואמונה המקדשים את הנישואים. האם גם נשים דתיות שחונכו כמוך יוזמות גירושים?"כן, יש לזה היום יותר לגיטימציה, גם בחוגים הדתיים. לנשים יש יותר טווח בחירה, האפשרויות שלהן התרחבו, יש להן שליטה רבה יותר על החיים שלהן. הקושי הגדול שלהן נובע מכך שהן מאמינות שנישואין זה דבר מקודש, ושילד צריך לגדול עם שני הוריו. אבל מרגע שהן מחליטות, גם הן מסוגלות להתמודד עם תגובות החברה שבתוכה הן חיות ולממש את הגירושין."
