פתאום אני מבחינה במראה בטנדר מסחרי לבן, ששועט במהירות מאחורי. "הוא תיכף יבלום", אומר קול בתוכי. מבט מהיר קדימה, אני על קו העצירה, הרמזור שלפני אדום. "הוא לא בולם, הוא לא יבלום...אמאאאאאאאאא!". הוא מתנגש בי בשיא העוצמה. אני, בתוך האוטו, עפה לצידה האחר של הצומת (שלמזלי הייתה ריקה), מבוהלת אבל לא פצועה.
המחשבה הראשונה שלי היתה "הלך עלי, לשיעור באוניברסיטה כבר לא אגיע בזמן". מצחיק שבאותו רגע חשבתי רק על זה שהתוכנית שלי לאותו יום השתבשה, במקום על העובדה שיכולתי למות או להיפצע אנושות.
חודש וחצי אחרי, במפגש השבועי עם הפיזיותרפיסטית, אנחנו מדברות תוך כדי תנועה על הכאב בצוואר. היא שואלת איזו תנועה עשיתי ברגע הפגיעה. אני עוצמת עיניים לרגע, מתקשה וחוששת להיזכר, אבל אחרי רגע זה בא: לחצתי בכול הכוח על דוושת הברקס.
היא מחייכת. "אופייני", לחשה כמעט לעצמה ושאלה: "את יודעת שזאת התגובה השכיחה ביותר? יש דחף לבלום את התנועה, אבל אם לא היית בולמת יתכן שלא היו לך כאבים בכלל -- ההדף היה עובר דרך הגוף שלך וממשיך הלאה. הבלימה שלך יצרה מעצור והכול נתקע בצוואר שלך, שעף קדימה בעוד משהו בולם אותו אחורה".
עדיף להרפות
זה קרה לפני 16 שנה, אבל זיכרון השיחה המפתיעה הזאת נשמר איתי, יחד עם התובנה שיש דברים שלא אוכל למנוע, לא אוכל לבלום ולא אוכל לשלוט בהם. יש תנועות חזקות ממני, שעדיף לתת להן להניע אותי ולא להילחם בהן. עדיף להרפות, כיוון שמאבק במשהו כל כך חזק עלול לגרום רק נזק או כאב.
מי שניצל מטביעה במערבולת בים סוער, יודע שהאינסטינקט הוא להילחם בכוח התנועה הספירלית של המערבולת -- שמושכת כלפי מטה -- ולעלות לנשום אוויר, אבל האינסטינקט הזה מטעה; למעשה, יש סיכוי טוב להינצל אם הולכים עם הזרם וצוללים בכיוון ההפוך, למטה. כך אפשר בקלות לנצל את כיוון הזרימה ולצאת מתחתית המערבולת ללא פגע. ההצגה "סוף טוב" של תיאטרון הקאמרי עוסקת בדיוק בהתמודדות עם מערבולת סוערת מהסוג הזה: גיבורת המחזה היא חולת סרטן סופנית, שבמקום להסכים לקבל טיפול רפואי, שעשוי להאריך את חייה, אבל יעביר אותה דרך מסלול ייסורים, מסרבת ומעדיפה ליהנות ולחגוג את הזמן שנותר לה. התגובות הראשוניות של הסובבים אותה נעות על הציר שבין זעזוע מוחלט לבין כעס וזלזול. קשה להתמודד עם מישהו שמסכים לקבל לחלוטין את העובדה שהוא הולך למות. זה נוגד את הדחף הבסיסי שלנו לשרוד.גם בטבע יש תאונות
ענת גוב, שכתבה את המחזה, מתמודדת עם המחלה בעצמה והמחזמר הסוחף והמרגש הזה הוא דוגמה חיה למה שאפשר ליצור כשלא משקיעים את האנרגיה במאבק ובהתנגדות, אלא מצליחים להיטען מהכוח שאותה תנועה חזקה שאוחזת בנו מציעה, ותופסים טרמפ על הגל במקום להניח לו להתנפץ עלינו.
אני מתבוננת בתנועות שסביבי ורואה כל כך הרבה דברים שאי אפשר לעצור או למנוע: הילדים גדלים, ההורים מזדקנים, הגוף כבר לא מה שהיה, השמלה האהובה ביותר שדהתה משימוש יתר והגיע הזמן לזרוק; יש לנו נטייה טבעית להיצמד למוכר ולראות בו את הרצוי. אבל השבוע, מלאת השראה והזדהות עם גיבורת המחזה, הופתעתי למצוא בעצמי את היכולת החדשה לקבל את הדין בשוויון נפש, כשההיריון הצעיר שלי הסתיים מעט אחרי שהתחיל. גיליתי שגם בטבע יש תאונות ונזכרתי שאולי עדיף להרפות את הרגל מהברקס.נוגה מיבר היא מטפלת ומנחת התמקדות (Focusing), מלווה תהליכי מודעות והתפתחות אישיים ובקבוצות.
צידה לדרך:
"אומץ הוא הכוח להרפות מן המוכר"
(ריימונד לינדקוויסט)
לאתר מהות החיים
