בחנוכה אנחנו שרים "באנו חושך לגרש", כי כולנו מעדיפים אור, אבל לפני שאנחנו ממהרים לגרש את החושך מן הראוי קצת להכיר אותו, לפגוש אותו, ללמוד את טבעו האמיתי ובעיקר, ללמוד לא לפחד ממנו. כניסה למערה חשוכה היא אחד הדברים המומלצים כדי להכיר את החושך ובארץ לא חסרים מקומות טובים לכך; אחד המשובחים שבהם, הוא מערת הקולונל בהר סדום שבדרום מדבר יהודה: נכנסים אל המערה בדרך צרה ונמוכה, בזחילה, אך מיד אחר כך מתגלה בתוכה חלל רחב ידים, היכלי תהילה מלאים בהוד בריאה ובנטיפי מלח מרהיבים. עמוק בתוך המערה שורר חושך מוחלט ועם כיבוי הפנסים ניתן להישאר בשקט בחושך. אין צורך לעצום עיניים, נהפוך הוא, עדיף להשאיר אותן פקוחות ולהתבונן בחושך.

הכוח להכיל את החושך

להישאר בחושך זו אחת האיכויות החשובות שאדם יכול לפתח, שכן החושך הוא בעצם רק חסר של אור. חשוב תמיד לזכור זאת: אין באמת חושך - יש רק מצב בו אין אור. החושך עצמו מוגדר על ידי החסר של האור. כלומר, כשלומדים להישאר בחושך בעצם לומדים להישאר בחסר של אור. לאנלוגיה של מצב זה בעולם הנפש יש חשיבות עצומה. בעולם הנפש האור הוא כל מה שאנחנו שואפים להשיג: אהבה, חכמה, שפע, מיניות, חמלה, שמחה, שקט, הכרה ועוד. כל אלו הם סוגים שונים של אור והחושך משול לחסר שלהם - חוסר באהבה, חוסר בשפע, חוסר בשמחה וכו'. בדרך כלל, כאשר חסר לאדם משהו, הוא מיד מנסה למלא את החסר הזה, מנסה לגרש את החושך. הוא מחפש אהבה, מנסה לעשות דברים שמשמחים אותו, משתדל להרוויח שפע. אבל לא פעם, התנועה המיידית למילוי של החסר וחוסר ההסכמה להישאר בריק, לא מאפשרת להכיר את החסר באמת. כך קורה שלא פעם, אדם לא באמת מבין עד הסוף מה באמת חסר לו, לא מכיר את החשך שבתוכו, וכך יש סיכוי שהוא יחפש למלא את עצמו בדברים שלא באמת חסרים לו בפנים. הדוגמה הטובה ביותר לכך היא אוכל: אדם יחפש אוכל מתוק, כי חסר לו מתוק בפנים, ואם חסרים לו שקט או שלווה, הוא לא פעם ימלא זאת במזון, בסיגריות , באלכוהול או בקניות, שמשמשים כפיצוי. היכולת להישאר בחושך ביציבות ובלי לזוז משולה ליכולת של אדם להישאר בחסר שלו - בלי לזוז, בלי למהר למלא אותו ובמיוחד בלי למלא אותו בדברים שהוא ממילא לא זקוק להם. כשעושים זאת מקבלים כוח. הקבלה קוראת לכוח הזה "כוח התנגדות", הכוח להכיל את החושך ולהתנגד לאור שרוצה למלא את החושך אם הוא אינו האור המתאים. רק אז, כשאנו מפתחים את הכוח הזה, אנחנו יכולים להתחיל לגרש את החושך. אם ננסה לפני כן, יש סיכוי גדול, שבמקום להיות עסוקים בגירוש החושך - רק נברח ממנו.

לגלות את האור הפנימי

אחד הדברים המשמעותיים בישיבה בחושך במערה הוא הגילוי שזה כלל לא נורא, ובמקרים רבים אפילו מענג. רבים יאמרו, שדווקא הישיבה בחושך מביאה איתה הרבה בהירות, פתאום הדברים נראים ברורים יותר, מסודרים יותר, הרצון מתחדד והבלבול נמוג אל תוך החשיכה. כשמצליחים לעשות את אותו הדבר בעולם הנפש - להישאר בחושך מבלי להגיב - מגלים דבר דומה; החסרים השונים, בדמות חסר באהבה, בשמחה, בכסף וכו', לא יוצרים דרמה, כעס, תסכול או מרירות, וכשמצליחים להישאר איתם ואפילו להתיידד עימם, מגיעה צלילות דעת, בהירות, חמלה, נחישות, כוח רצון ובעיקר - אמונה שנצליח למלא אותם כראוי ובזמן המתאים. כשמתמידים בישיבה בחושך בתוך מערה קורה נס: לאט לאט החלל נעשה פחות חשוך ואפילו נראה ממש מואר. בעבר ישבתי עם מאות אנשים במערות חשוכות, ולא מעטים דיווחו על החוויה הזו. זהו לא רק נס חנוכה עבורי, אלא גם סוד גדול - בסופו של דבר, האור בוקע מן החושך. החושך לא מגורש כשמביאים אליו מקור אור חיצוני, אלא כשמקור אור פנימי מתגלה. לכאורה, גם מקור אור חיצוני יכול להתאים - נר, פנס או משהו דומה - אבל אלו יבריחו את החושך רק לזמן קצר; כשייגמר הנר נצטרך להדליק עוד אחד, כשייגמרו הסוללות בפנס נהיה תלויים בסוללות חדשות. לעומת זאת, כשהחושך מגורש מתוך מקור פנימי, שהוא בעצם האור האישי של כל אחד ואחת מאיתנו, הוא נעלם לתמיד. בעברית יש סימוכין מדויקים לענין זה: את האור הראשון של היום אנחנו מכנים "שחר", מלשון "שחור". כלומר, על פי שפתנו, האור הראשון בוקע מהשחור, מהלילה. את החושך אנחנו מגרשים בחנוכה, במקביל לימים הקצרים בשנה וללילות הארוכים בשנה. זהו תהליך שנמצא בהרמוניה מלאה עם מה שקורה בטבע בתקופה זו: הלילה הולך ומתגבר על היום, עד שנס חנוכה מחזיר את האור, את השמש, והימים מתארכים מחדש. באנו חושך לגרש וכשזה קורה, זה עוזר לנו להגשים את השירות שלנו: להיות אור.

צידה לדרך:

לא יהיה ניצחון של האור על החושך כל עוד לא נעמוד על האמת הפשוטה, שבמקום להילחם בחושך, עלינו להגביר את האור.

(- א. ד. גורדון)

לאתר מהות החיים