כל חברה שמתמודדת עם מלחמות, פיגועים וחיי צבא משלמת מחיר שאי אפשר לחמוק ממנו: שכול, פציעות, פגיעה ברכוש. אלה גלויים לעיני כל, אבל יש מי שמשלמים בשקט ולאורך שנים מחיר כבד שרק בעשורים האחרונים התחיל לקבל את ההכרה הראויה – פוסט-טראומה. אחת הצורות של פוסט-טראומה היא הלם קרב, מצב שלמרבה הצער אינו נדיר – גם כאן וגם מעבר לים, בארצות הברית.
בנות זוג של חיילים מצבא ארצות הברית, שנואשו מהזנחת הגברים שלהן המתמודדים עם פוסט-טראומה, יצאו בקמפיין
שמטרתו למשוך תשומת לב לכאב שלהן ושלהם. יש מי שיגידו שהקמפיין אמנותי, אחרים אולי יחשבו שהוא סתם פרובוקטיבי, אבל אין ויכוח – להתעלם ממנו אי אפשר. הנשים הצטלמו חשופות גוף שעל גבן, זרועותיהן ולעתים גם רגליהן כתובות השורות:
"שבורה מקרבות, פצועה ממלחמות, אהבתי היא לעד. לך אשבע, שאשקיט את זעקותייך הדוממות, אעזור לרפא את נשמתך המנותצת, עד ששוב אהובי, תהיה שלם."
תמונות מהקמפיין:
עקרות בית אמיצות
הנשים תמיד בגבן למצלמה, לבושות במקרים רבים במכנסי המדים של בן הזוג ובכובע הצבאי שלו, לא מגלות את הפנים, אבל העור הערום והמילים שכמו קועקעו עליו גורמים להן להיראות חשופות ופגיעות. יוזמת הקמפיין היא אשלי ווייז, שנאלצה לחוות מקרוב את תוצאותיה של פוסט-טראומה מוזנחת. למזלה התרחיש הנורא מכל לא התממש. בעלה של אשלי, רוב, חזר הביתה מעיראק כמו אדם אחר. האיש מוכה ההלם סבל בין היתר מפלשבקים וכל רעש פתאומי או תנועה חדשה שקלט בזווית העין החזירו אותו אל סיוטי המלחמה. יום אחד רוב אסף את כל כלי הנשק שהיו ברשותו, לקח איתו משקאות אלכוהוליים והסתגר בחדר במלון. כשאשלי התקשרה אליו, הוא אמר לה: "החיים ממש קשים, אני עלול לעשות משהו טיפשי." בסופו של דבר האירוע הסתיים בעזרתו של ארגון המסייע למשפחות של אנשי צבא המצויות במשבר ורוב נעצר על ידי המשטרה. באורח אירוני, דווקא רוב ומשפחתו, שסבלו מהזנחת הממסד, נאלצו בעקבות המשבר להתמודד עם אישומים פליליים ובנוסף גם עם החשש שיישללו מהם ההטבות שמשפחות חיילים זוכות להן. ווייז, שחוסר הצדק והמצוקה לא נתנו לה מנוח, החליטה לקחת את הכאב לכיוון אמנותי וליצור באמצעות הפייסבוק אפקט ויראלי שיגביר את המודעות לנושא הפוסט-טראומה שעמו מתמודדים החיילים והקרובים להם. "אולי נשים ערומות יקבלו את תשומת הלב, אולי אותן לא יטאטאו מתחת לשטיח," היא אמרה בראיון ל-CNN, והסבירה שאחת ממטרותיה היא שפוסט-טראומה לא תהיה יותר משהו שמתביישים בו, אלא משהו שמדברים עליו. ווייז הייתה הראשונה שהצטלמה. בתמונה היא חובשת כובע צבאי ומחזיקה מעל ראשה את הרובה של רוב. המילים כתובות על זרועותיה וגבה בטוש שחור. מיד לאחר שפרסמה את התמונה בפייסבוק, התגובות והלייקים לא הפסיקו להצטבר. היום, אגב, רוב עובד בארגון השייך לצבא ארצות הברית שמטרתו לקדם בריאות וטיפול רפואי בקרב חיילים ובני משפחותיהם. הוא קיבל את המשרה בעקבות הקמפיין של ווייז, שנקרא Battling Bare, בעברית זה משהו כמו "מאבק עירום".אין ריפוי בלי דיבור
פוסט-טראומה, או בשמה המקצועי "הפרעת דחק פוסט טראומטית" (PTSD) נפוצה יותר ממה שמקובל לחשוב. הסטטיסטיקה אומרת ש-10 אחוזים מהנוכחים באירוע טראומתי יסבלו מהתופעה. בין הווטרנים האמריקאים מהלחימה בעיראק ואפגניסטן, אחד מכל חמישה מתמודד עם התסמונת. התנהגויות אופייניות כוללות אלימות, תנודות במצב הרוח, אלכוהוליזם ואובדנות. אך חרף שכיחותה של הבעיה והשפעתיה ההרסניות על החברה ובעיקר על המשפחה הקרובה, החיילים האמריקאים טוענים שאינם מקבלים את הטיפול המתאים.בארץ, תרומה גדולה להעלאת המודעות לנושא נזקפת לארגון נט"ל, שמטפל גם בנפגעי טראומה על קרע לאומי וגם בבני המשפחה, שבנט"ל מתייחסים אליהם כאל נפגעים לכל דבר. הארגון אף בנה תוכנית עבודה לסיוע לגורמים בממשל האמריקאי בתחום הטיפול בווטרנים וקרוביהם.
רננה פרייברג, פסיכולוגית קלינית מומחית מחיפה מסבירה שמוכרת גם טראומה משנית המשפיעה על המעגל הקרוב של נפגע הטראומה, קרובים ומטפלים, שדרך החשיפה לסיפור חווים קושי ושחיקה ולפעמים אפילו חלק מתסמיני הפרעת הדחק הפוסט טראומטי. הקושי של המקורבים קורה גם - ואולי בעיקר - אצל נפגעי הפוסט טראומה שאינם מדברים ונוטים להסתגרות ולהצטמצמות. לכן היוזמה של אשלי ווייז חשובה כל כך. כשמדובר בפוסט טראומה ובהלם קרב, אין ריפוי בלי דיבור, ובזכותה מדברים על זה. "כשמדברים, יש ריפוי ואין התעלמות," אמרה ווייז לרשת WSMV. "בגלל שאנו מתעלמים מכך עכשיו, אנשים מתים." בדבריה על אנשים מתים ווייז מתייחסת לכמה מחברות לקמפיין, שעבורן הוא קורה מאוחר מדי. בני זוגן התאבדו והצטרפו לסטטיסטיקה העגומה שלפיה אחד מכל חמישה מקרי ההתאבדות בארצות הברית מתרחש על קרע הלם קרב. כעת לא רק מדברים על זה. בזכות Battling Bare גם מתרקמת אט אט רשת תמיכה שממנפת את הקמפיין מקוריוז למערך הכולל תוכניות סיוע לאותם חיילים ששבו הביתה וזקוקים כל כך לחיבוק – גם מהקרובים וגם מהממסד.
צידה לדרך:
"כולנו מלאכים בעלי כנף אחת בלבד, ונוכל לעוף רק אם נחבק זה את זה."
(- לוצ'יאנו קרשנצו)
כאן בשבילם (צילום: פייסבוק Battling Bare)
