בפעם הראשונה שבה נכנסתי למנזר בודהיסטי בנפאל, נתבקשנו להשתחוות בפני ה-'למה', המורה הראשי של המנזר. אני זוכר את המחשבות שהתרוצצו בראשי: אני יהודי, אין מצב שאני משתחווה, זה לא ראוי, זה אסור, מה יקרה אם אעשה זאת? איזה עונש יפול עלי? לבסוף, בעיקר כי לא היה לי נעים לעורר שערוריה ולא מתוך רצון להתנסות חדשה - השתחוויתי כמו כולם. להפתעתי הרבה, נשארתי בחיים, השמים לא נפלו עלי ולא הרגשתי שעברתי עבירה כלשהי.
נהפוך הוא, היה בזה חן, ובסך הכל הבנתי, שכאן, בתרבות האחרת, זו בסך הכל סוג של מחווה פשוטה של כבוד ואמירת שלום בפני אדם חשוב. בנקודה ההיא של חיי, המחווה הפשוטה הזו גרמה לי להעמיד בסימן שאלה את כל האמונות הקשיחות בהן החזקתי, והכריחה אותי לבדוק אם אלה משרתות ומעצימות אותי או מגבילות ומצמצמות אותי.
איטלו קלווינו, סופר איטלקי דגול, כתב באחד מספריו, שהאמנות של הנווד במסעותיו היא לחפש את הלא מוכר. לכאורה, זה נשמע פשוט, אבל עבור ישראלים, שמחפשים את המוכר ורוצים אוכל ישראלי בכל מקום - זה לא. טיילו פעם בבנקוק, דלהי, קטמנדו וקוסקו ובדקו את העניין. הישראלי רוצה לקרוא תפריט בעברית ומטייל בגושים של ישראלים. יש לי הערכה מרובה למטייל הישראלי כטיילן, אך כאדם, הוא בדרך כלל שמרן ולא פתוח. באופן כללי, ניתן לומר, שככל שהאדם פחות פתוח לאחר, כך הוא בא עמו בפחות מגע וכך גם הסיכוי שלו להשתנות ולהתרחב דרכו קטן.
לצאת כדי לקבל
המהות של חג הסוכות היא לצאת מהבית. האדם מצווה לצאת מביתו ולדור במשך שמונה ימים בדירת ארעי. למילים "צא" ו"סוכה" אותה גימטריה: 91, שהיא גם הגימטריה המסמלת את החיבור בין השמים לארץ. חג סוכות הוא השיא של חגי תשרי, אחרי שבראש השנה יש שימוש בגבול ודין על מנת לפסוק את השפע של האדם לשנה הקרובה, וביום כיפור יש חסד גמור שכלולה בו מחילה וסליחה, הרי סוכות זה חג שבו יש עיבור בין הדין והחסד, וכמו כל עיבור - הוא מביא עימו משהו חדש. כדי לקבל את המשהו החדש הזה, צריך לצאת מהבית. ברובד הסמלי, המשמעות היא להסכים להשתנות.
ברובד הסמלי, הבית הוא "האני" של האדם, האופי שלו, תכונותיו, מעלותיו ומגרעותיו ובעיקר החלק של האגו, אותו חלק באישיות המונע מצרכים ורצונות של האדם למען עצמו. בדרך כלל, הבית מעניק לאדם הגנה ובטחון, אך גם מציין את גבולותיו ומגבלותיו ואת חוסר היכולת שלו לראות את הזולת מנקודת מבט אובייקטיבית. התנועה של יציאה מהבית מסמלת את היכולת לחרוג מגבולות העצמי, להיות פתוח לדברים אחרים, לבוא במגע עם האחר ולהיות מוכן להשתנות דרכו.
ולמה כדי להשתנות על האדם לצאת מהבית? יש כאן ענין עמוק, שכן, בדרך כלל, כאשר אדם מתחיל תהליך פנימי כלשהו, הוא נדרש להתבוננות ומודעות עמוקה יותר אל תוך נבכי נפשו ונשמתו. זה הכרחי על מנת להכיר ולגלות את האמת לאמיתה של עצמיותו. לעיתים, הסכנה היא שתהליכי מודעות והתבוננות כאלה יגרמו לאדם להיות עסוק בעצמו יתר על המידה. לשם האיזון, חשוב לאדם לא רק להעמיק פנימה, אלא גם לצאת החוצה, לחרוג מעצמו, לא להיות עסוק בעצמו כלל, אלא במרחב הכולל. שילוב נכון של שתי תנועות אלה, המשלימות זו את זו, יוביל לנוכחות והוויה שמסוגלת להתחשב ברצון העצמי ובטובת הכלל בו זמנית.
החשש שלפני הצעד הראשון
לעיתים, דווקא בתנועה החוצה יש משהו משחרר, קליל, שמח. לא סתם מצווה האדם בחג הסוכות להיות במדרגה של "ושמחת בחגיך". וכיצד אפשר לצוות על אדם להיות שמח? כדי לעזור נתנו לנו מתכון לשמחה: לצאת מהבית, להפסיק להיצמד להרגלים, לבטחון, לשגרה, לנוחות ולהיות פתוח למשהו חדש. והמשהו החדש הזה נעזר בתנועת הלולב, שפותח את שערי השמים, יורד מטה ומלביש בנו שמחת תורה.
מנסיוני כנווד אני יכול להעיד, שהמהלך הכי קשה בכל מסע הוא הקטע בו צריכים לצאת מהבית. ברגע הזה, לפני שיוצאים לדרך, יש את החששות של מה יהיה, הפחד מהלא מוכר, התהיה אם אכן בחרנו נכון ובליל של מחשבות ורגשות, שיש בהן גם את קושי הפרידה. לכן, כדי לצאת לדרך , צריך כוח, שיעזור לשבור את הקליפה הזו לפני שפותחים את הדלת. אחרי שעוברים את הסף, ממש כמו במעיין שמימיו פרצו החוצה, העניינים זורמים והכל נהיה הרבה יותר פשוט ממה שחשבנו.
לפני כמה ימים, כחלק ממסע שביל ישראל שאליו יצאתי עם ילדי בקיץ האחרון, ירדנו מעוספיה לכיוון צומת יגור, עצרנו בחלקת חורש יפה ודיברנו על דברים שכבר ראינו בדרך: אתרים היסטוריים, מערות, צנירים, תצפיות אל חוף הים, בורות מים, ציפורים והרבה נופים יפים. הרגשתי איך היציאה מהבית כבר הרחיבה והעשירה את עולמם, עכשיו אנחנו ממשיכים ללכת צפונה, אל הלא נודע.
