היער הוא בעצם תוצר של חמלה כלפי יצורים מהסוג שרובנו נגעלים או חוששים ממנו. הכול התחיל ב-1979, על שרטון חולי בנהר הבּרהמפּוּטרה הגדול, בקטע שזורם באיזור מבודד יחסית במדינת אסאם, בצפון מזרח הודו. פאיינג, אז נער בן 16, מצא על החולות גופות נחשים שנשטפו לשם. "הנחשים מתו מהחום, בהיעדרם של עצים שיצלו עליהם", סיפר ל"טיימס אוף אינדיה". לדבריו, "התיישבתי ובכיתי מעל גופיהם חסרי החיים. זה היה שדה קטל. התרעתי בפני מחלקת היערות ושאלתי האם יוכלו לגדל שם עצים. הם אמרו שדבר לא יצמח שם. במקום, הם ביקשו ממני לנסות לגדל במבוק. זה היה כואב, אבל עשיתי זאת. לא היה איש שיעזור לי. איש לא התעניין".
עוד על קיימות וסביבה:
• גינון גרילה: מי האנשים שיוצאים לגנן ברחבי העיר באישון ליל?
• האשפה נערמת ברחובות? צעירה אמריקאית מצאה פיתרון יצירתי
• לחיות שנה ללא קניות? הכירו את הבלוגרית שעשתה את זה
עוד לא נטעתי יער באמצע המדבר
לפי ה"אסיאן אייג'", למחלקת הייעור של אסאם יש גירסה מעט שונה, לפיה פאיינג השתתף באותם ימים בפרויקט נטיעה באיזור, וכאשר העבודות הסתיימו, נשאר מאחור ואז הקים את היער. כך או אחרת, אף אחד לא מתווכח על התוצאות.
על אף שהיה חסר השכלה, פאיינג הצליח לשנות בהדרגה את המערכת האקולוגית ולהפוך את השטח החשוף ליער שמקיים את עצמו. הוא עבר לגור על שרטון החולות ובסבלנות, נחישות, ללא עזרה או תמיכה כספית, הצליח - כנראה בזכות התבוננותו בטבע בצורה בלתי אמצעית. הוא השקה את הצמחים ששתל פעמיים ביום וגזם אותם, עד שכעבור כמה שנים, שרטון החולות הפך לסבך של במבוק. בשלב הזה פאיינג החליט לנטוע מה שהוא מכנה "עצים ראויים", אותם אכן אסף ושתל בעצמו. הצעד הבא היה מתוחכם יותר: "העברתי נמלים אדומות מהכפר שלי ונעקצתי פעמים רבות. נמלים אדומות משנות את תכונות הקרקע. זאת היתה חוויה", סיפר.בית למינים בסכנת הכחדה
עד מהרה החל לשגשג ביער מגוון של חי וצומח, שמשך אליו אורגניזמים רבים, ביניהם מינים על סף הכחדה, כמו קרנף בעל קרן אחת וטיגריס בנגלי מלכותי. כעבור תריסר שנים נראו במקום גם נשרים. ציפורים נודדות החלו לבוא לביקורים, יונקים, כמו צבאים ובקר, שבאו ליהנות מהצמחיה, משכו אחריהם טורפים שונים. כך, תוך תקופה קצרה מאוד במימדי הזמן של כדור הארץ, חורשת במבוק מלאכותית הפכה ליער שוקק חיים, שתומך בעצמו מבחינה אקולוגית. פאיינג עדיין נמצא שם, כדי לשמור על חלקת האלוהים שלו, בה הוא משמש כבורא עולם קטן. היום הוא בן 46, נשוי ואב לשלושה ילדים, חי על שרטון החולות ומתקיים מעדר פרות ובופלו, שאת החלב שלהם הוא מוכר.
לא במקרה הוא נשאר שם, להגן על פיסת הטבע, שמשתרעת של שטח של 5,500 דונמים. הוא יודע שאחד הקרנפים הנדירים שביקרו ביער ניצוד באיזור אחר במחוז. "הטבע יצר שרשרת מזון", הסביר פאיינג. "למה איננו יכולים לדבוק בה? מי יגן על החיות האלה אם אנחנו, היצורים הנעלים, נתחיל לצוד אותן?"
פאיינג ביער שנטע
לפעמים יערות מתגשמים
רק ב-2008, כמעט 30 שנה אחרי, נודע למחלקת הייעור של אסאם על היער, שמכונה "יער מולאי", כשם החיבה של יוצרו. זה קרה לאחר שעדר של כ-100 פילים תעה אל תוך היער, לאחר מסע הרס בכפרים הסמוכים, במהלכו נרמסה גם הבקתה של פאיינג. המקרה הזה הוא הוכחה לחשיבות פועלו של פאיינג: באסאם יש התנגשויות רבות בין כפריים עניים לפילי פרא, שנוצרות בשל הצטמצמות שטחי היער לטובת חלקות מעובדות. אל שולי השטחים המיושבים, הגובלים בשטחי הפרא, נדחקים האנשים חסרי האמצעים, שנפגעים באופן קבוע מהחיות הגדולות, שבתורן, מאבדות בקצב מהיר עוד ועוד שטחי מחיה.
מחלקת הייעור נכנסה לתמונה לאחר שמקומיים, שנפגעו מהפילים, רצו לכרות את "יער מולאי", אבל פאיינג הודיע: "על גופתי המתה". בשבילו, הצמחים ובעלי החיים, שמתקיימים באיזור שהיה פעם שרטון חולות קירח, הם בני משפחה לכל דבר. כעת הרשויות עוזרות לו להגן על פיסת גן העדן שהקים. כיום, רבים ברחבי העולם, כמו גם במחלקת היערנות המקומית, רואים בפאיינג גיבור מקומי. "פאיינג מרגש אותנו", מספר גונין סאקיה, עובד מחלקת היערנות. "במשך 30 שנה הוא טיפל ביער. אם היה במקום אחר בעולם - כבר היו מתייחסים אליו כגיבור".לגבי חלומותיו העתידיים מספר פאיינג: "אם מחלקת הייעור תבטיח לי לטפל ביער בדרך טובה יותר, אלך למקומות אחרים במדינה ואתחיל מיזם נוסף". יכולתו הנדירה של פאיינג, להקים מפעל בסדר גודל כזה ולהתמיד עשרות שנים, היא גם שיעור עבורנו, המורגלים בסיפוקים מידיים. היעד של פאיינג לא הוגשם באופן מיידי, אבל אורך הנשימה שלו והזמן אפשרו למעשיו ולפוטנציאל שהיה טמון בהם לפרוח ולשגשג, תרתי משמע, וליצור שינוי משמעותי בעולם
צידה לדרך
"אין לשפוט יום על פי התבואה שנקצרה בו, כי אם על פי הזרעים שנזרעו במהלכו" (רוברט לואיס סטיבנסון) לאתר מהות החיים
