בסתיו האחרון דפנה אופיר בילתה לצדי ביום המסעיר ביותר בחיי. בעוד אני מתפתלת, נוהמת, מתנשפת ונטרפת, היא הייתה שם כמו סלע איתן שמזכיר לי לנשום, מעודד ומרגיע ואינו מתעייף לרגע. זה נגמר כעבור 20 שעות בחדר ניתוח. התוצאה הייתה תינוקת חמודה במיוחד.

שום דבר בחזות של האישה הזאת, עם התלתלים הארוכים והדיבור השקט, אינו מסגיר את הדברים שאיתם היא נאלצה (או אולי זכתה?) להתמודד. הפעם האחרונה שדפנה הדהימה אותי והותירה אותי שמוטת לסת, היתה כשהיא סיפרה לי על כריתת השדיים והשחלות שעברה. לדולה שלי אין שדיים ואין שחלות. היא איבדה את היכולת להיניק וללדת כשהייתה בת 38 בלבד.

כתבות נוספות על נשים מעוררות השראה:

נוכח נפקד: גן קטלני

מערכת היחסים של אופיר עם הסרטן החלה ב-2007, לאחר שדודתה חלתה בפעם השנייה בסרטן השד. דפנה לא נבהלה, אבל אבא שלה הלך לבדוק האם הוא נשא של גן BRCA, שמגדיל מאוד את הסיכון לחלות בסרטן השד ובסרטן השחלות. לאחר שהתברר שאביה נשא, גם דפנה הלכה להיבדק ובאותו שלב עדיין הרגישה רחוקה מהאיום: "נבדקתי במרפאה גנטית. זאת בדיקת דם רגילה, יושבים איתך אונקוגניקולוג וגנטיקאית ונותנים לך הרצאה שלמה, שאם יגלו שאת נשאית ימליצו על כריתה של השחלות והשדיים", היא נזכרת. "זה נשמע לי אז כמו סינית. שאלו אם סיימתי ללדת. הייתי אז עם שלושה ילדים וגרושה, היה לי בן זוג, אבל לא חשבתי על עוד ילדים. אחרי זה הגיעה שיחת טלפון והודיעו לי שאני נשאית. התגובה לא הייתה פחד, אלא אכזבה - מאיפה זה בא לי? תמיד הייתי בריאה".

כעת הסכנה התאורטית הפכה למוחשית. עם 80% סיכון לחלות בסרטן השד ו-40% לחלות בסרטן השחלות, הרופאים דיברו עם דפנה על כריתה, והפעם זה היה תכל'ס. "כשדיברו איתי על שחלות, אמרתי 'אין בעיה'. כשדיברו איתי על שדיים, אמרתי 'תשכחו מזה. שדיים זה בחוץ'", היא מספרת.

בשלב הזה החלה סאגה ארוכה של ניתוחים ובדיקות. ראשון היה הניתוח לכריתת השחלות, שכתוצאה ממנו דפנה החלה לחוש בתסמיני גיל המעבר בגיל 38. אבל דווקא זה היה החלק הקל. מכיוון שלא עברה כריתת שד, היא נכנסה לשגרה של בדיקות שמטרתן לתפוס את הסרטן כשהוא עדיין קטן, אם הוא יגיע. והוא הגיע.

להיפרד כדי להישאר בחיים

בערב ראש השנה לפני שלוש שנים, אופיר התבשרה שהיא היא האחת מתשע שעליה אנחנו שומעים כל הזמן. היא מתארת את הרגעים לפני הניתוח הראשון: "אמא שלי סורגת, אבא שלי קורא עיתונים ואני עם ערימה של טישו, בוכה לחברה שלי ושואלת 'מי ירצה אותי ככה?' אמרתי לרופא 'תרחם על הציצי שלי, אני צריכה למצוא חתן'".

הרופא באמת ריחם והסתפק בכריתה חלקית, אבל לרוע המזל נדרשו ניתוחים נוספים של כריתה מלאה, שחזור ושחזורים חוזרים, שהיו מלווים באשפוזים ארוכים, החלמה ממושכת וכאבי תופת. "כמו לוח בטון על החזה", אופיר מתארת. אני יושבת מולה בסלון ביתה, מיניקה, שומעת את כל זה ומתכווצת.

אופיר לא התכווצה. את התהליך הארוך שעברה היא תיעדה בבלוג גלוי לב, לפרקים עצוב ולפרקים משעשע. היא מתארת את הפרידה מהשדיים: "מקלחת ביתית אחרונה לפני, מביטה בזוג שדיי ונפרדת מהם שוב, כפי שאני נפרדת מהם כמעט בכל ערב בשבועיים האחרונים בזמן המקלחת, אני אוחזת בהם וחובקת אותם, מדברת אליהם ומודה להם על כך ששירתו אותי נאמנה במשך 40 שנה ויותר". היא לא הסתפקה בבלוג. אופיר פעילה בעמותת ברכה, שתומכת בנשאי הגנים BRCA1 ו-BRCA2 ומלווה נשים שעוברות ניתוחי חזה כמו זה שהיא נאלצה לעבור. "אני באה לנחם ויוצאת מחוזקת מהן", היא משתפת. "כי הבחירה לעשות את הניתוח היא מתוך אומץ רב לבחור בחיים". יותר מכל מדהימה בעיניי הבחירה שלה להיות דולה. זה נראה לי כואב מדי.

היא מספרת שתמיד רצתה להיות מיילדת וזה לא הסתדר. לפני כשנתיים נתקלה בפרסום לקורס דולות שאליו יכלה להתקבל. בלי להתלבט יותר מדי, יום אחד בדרך הביתה מהעבודה, נכנסה לפגישת מבוא והחליטה שהיא בפנים. הלידה הראשונה שאופיר ליוותה כדולה הסתיימה בניתוח קיסרי. הלידה השנייה הייתה לידת בזק טבעית. "אני זוכרת איך התמלאתי באושר", היא מספרת. "הייתי מוצפת כשחזרתי הביתה".

"זה כמו להביא חיים", היא מסבירה על הבחירה במקצוע הזה דווקא. "אומרים שכל אישה, גם אם היא לא תלד עוד, תמיד חושבת על הילד הבא. זה לבחור בחיים, זה לא לא להתמודד עם המוות, כי הפחד מהמוות תמיד נמצא שם".

נשית, יפה ובטוחה
תמיד חושבת על הילד הבא (צילום: Shutterstock)
תמיד חושבת על הילד הבא (צילום: Shutterstock)

היום אופיר מרגישה שניסיונה הלא רב כדולה נתן לה מה שהייתה זקוקה לו והיא כנראה לא תמשיך בעיסוק זה כמקצוע עיקרי. "בתוך התהליך שעברתי בשנתיים של האימון, בתוך הלידות, הייתה חוויה של לידה מחדש שלי, היכרות עם עצמי, לידה מחדש של האמהות שלי. הרבה דברים אישיים שלי נולדו בחדר לידה", היא מסכמת. ברור לחלוטין שדפנה לא תשב בחוסר מעש. "יש בי משהו מאוד תאב חיים," היא אומרת. "וכשרואים שיש חיים אחרי הדבר הזה, הבחירה לנתח ולהוריד את החזה, שהוא סממן כל כך נשי, מתגמדת לעומת היופי שיש בחיים".

אני שואלת את אופיר האם היא מרגישה פחות נשית. "נהפוך הוא", היא עונה. "ידיד שלי, שלא ידע על הניתוחים, אמר לי 'נהיית יותר יפה'. אני זוקפת את זה לתהליך שאני עוברת בשנתיים האחרונות, לאימון סאטיה, שעוסק בהקשבה לגוף ובלהיות נוכח - אם זה בכאב ואם זה בשמחה. להבין שכל סיטואציה שייכת לך ולא לחפש אשמים".

אופיר היא לא רק דוגמה לצמיחה מתוך כאב, אלא גם לכך שמה שעושה אישה לנשית הוא חמקמק ומסתורי ובטוח שאינו נמצא באיברי הגוף, בהורמונים או ביכולת ללדת ולהיניק. אולי זאת היכולת לתת יד למי שצורחת מכאב אחרי ניתוח פרידה קשה או לחלופין, בחדר לידה, לקראת התחלה חדשה.

צידה לדרך:

אנשים הם כמו חלונות ויטראג'. הם נוצצים וזוהרים כשהשמש מאירה, אך כשמתחיל להחשיך, היופי האמיתי שלהם מתגלה רק אם הם מאירים גם מבפנים.

( - אליזבת קולר רוס)

לאתר מהות החיים