בפעם השלישית באותה השעה שאבא שלי מתקשר אלי אני צריכה לקחת נשימה עמוקה לפני שאני עונה. הוא שואל אותי שוב על משהו שכבר דיברנו עליו. אני צריכה להזכיר לעצמי לא להתעצבן אוטומטית. זה לא שהוא לא סומך עלי, אלא שהוא לא בדיוק זוכר או אולי סתם קצת בודד. אבא שלי הולך ומזדקן לי לאחרונה. ואת ההבנה הזאת קשה לי לעכל. מעבר לעצבות שיש בזה, לעומס משימות הטיפול בו, מה שהכי קשה לי אולי, זה להרגיש שפתאום הוא זה שזקוק לי. זהו, אני כבר לא הילדה הקטנה והוא כנראה כבר לא הדמות שתגן עלי, תדאג לי או תוכל לעזור לי כשאזדקק. אני הגדולה עכשיו. הגלגל התהפך.
בתור ילדה תמיד רציתי להיות גדולה כבר. תמיד חשבתי שהגדולים הם חזקים, יודעים מה הם רוצים, יכולים לנתב את המציאות שלהם כרצונם: יכולים להחליט מתי ללכת לישון, לאכול ממתקים מתי שבא להם או לחרוג מהחוקים (שהם קבעו!). הם אלו שמחליטים ואף אחד לא מחליט עליהם. את מערכת האילוצים של המציאות סביבם כמובן שלא ראיתי, אבל את חוסר השליטה שהרגשתי לגבי החיים שלי כילדה יכולתי לחוש היטב.
אוחזת חזק במושכות
ככל שהתבגרתי השתדלתי תמיד להיות עצמאית. להישאר בשליטה, לא להישען, לא להזדקק, להיות חזקה. לא ציפיתי ולא הסכמתי שישלמו עלי, לא נשארתי חייבת והיה צריך לקרות משהו רציני מאוד כדי שאבקש עזרה. איכשהו בחיים השתדלתי להימנע מכל חוויה של תלות במישהו או במשהו. היה לזה טעם של חולשה, חוסר אונים, סוג של קטנות שלא יכולתי לסבול.
ועכשיו ההבנה הזו, שאין אף אחד יותר גדול ממני, שאני כבר הכי גדולה, מטלטלת פתאום. אני מגלה כמה בדידות יש בזה. כמה זה כבד. כמה זה בכלל לא כמו שחשבתי, זה די מתיש להיות חזקה כל הזמן, זאת שיודעת, שמסוגלת לקבוע, שצריכה לקבל החלטות. כל כך הרבה אחריות, ואני בכלל לא בטוחה שאת כל הבחירות אני עושה נכון. זה נכון שאני לא לבד. יש מסביבי משפחה וחברים, ואני יכולה לחלוק איתם ולהתייעץ, אבל אני כבר לא עשב זעיר שחוסה בצילו של העץ הגדול. אני העץ וממרום שנותי אני צופה על מה שחוסה בצילי, מנסה להגן עליו מפני השמש והרוח.
תמיד כדאי שיהיה איזון בחיים: יש משהו מרגיע בלהסכים להיות חלק ממשהו גדול ממך, יש משהו כל כך נעים בלהתמסר: לשים ראש על מישהו, להישען, בלי צורך לדעת או להבין הכל. לא לאחוז כל כך חזק ולא לחשוב כל כך הרבה. לא לקחת תמיד כל כך הרבה אחריות. לא להיות תמיד בשליטה. לשחרר. פתאום באמצע החיים אני משוועת למשהו כזה, ואיזה מחשבה עצובה חולפת אצלי, שאולי זה משהו שחווים באמת רק כילדים ושיכול להיות שזה כבר אבוד לי - אולי כבר פספסתי משהו לתמיד.
העצבות מרככת
באופן מפתיע, למרות הקושי, יש משהו בעצבות שמאזן את העוצמה. משהו באנרגיה שלה שולח אותי פנימה. העוצמה תמיד בחוץ, היא שייכת לאיך שאני בחיים. העצבות בפנים והיא קוראת לי. היא עייפה מהשליטה. אני כל כך רוצה להרפות, אבל אם אני עושה את זה - בא הפחד. מלא פחד. אם אני מרפה - אני נשארת חשופה, חסרת אונים, חלשה.
אני מזהה פחד: אין אף אחד יותר גדול ממני, נשארתי לבד. זה מפחיד. אבל זה לא מספיק. אני בולעת את הרוק. מרגיעה את הרעד בבטן, מקבלת את התחושה כמו שהיא באה עכשיו לגוף. כשאני מוכנה לטעום ממנו, להרשות לו להיות שם, לפנות לו מקום, משהו מקבל פתאום הזדמנות לקרות אחרת. הפרספקטיבה משתנה: פחד יכול להיות מבעית או מטלטל או סתם מזהיר מפני סכנה, אבל הוא יכול להיות גם מרגש ומעורר, אבל הכי חשוב - הוא יכול להשתנות כל רגע. שניה של התבוננות הפכה אותו מבלתי נסבל למשהו רך. חלק ממני. חלק מהשלם.
הטלפון מצלצל. שוב אבא שלי על הקו. הוא נזכר שרצה להגיד לי עוד משהו. וגם לשאול על הילדים. אני יכולה לראות איך גם העצבות וגם הפחד ריככו אותי. אני עונה לו בסבלנות. פתאום אני קולטת כמה מפחיד זה גם בשבילו. יום אחד גם אני אהיה מבוגרת. הטכנולוגיה תתקדם ואני אשאר מאחור. אני אצטרך שיטפלו בי, וגם לי זה בטח לא יהיה קל. אני אהיה אז הכי גדולה וגם הכי קטנה. ושוב יתהפך הגלגל.
צידה לדרך
"ישנן שתי ירושות יציבות שאנו מעניקים לצאצאנו. האחת היא שורשים; השנייה היא כנפיים" (הודינג קארטר ג'וניור)
לאתר מהות החיים
