"בפעם הראשונה שפגשתי אותם היה לי קשה. 'אני לא יודעת מה לעשות עם האנשים האלה', אמרתי לרבנית אוקס", כך מספרת מרב מנדלבאום, יו"ר עמותת רעות, אשר עם השנים חוללה שינוי גדול בחיי אותם אנשים. "כולם אנשים מבוגרים. היו שם פליטי שואה, חולים כרוניים, חולים בגופם ושבורים בנפשם", "הרבנית ענתה לי: 'אין צורך לעשות דבר. מספיק להיות לידם. המחלה הכי קשה שלהם היא הבדידות'. כבחורה צעירה, לא הבנתי, אבל עשיתי. בדיעבד, אני מבינה היטב את עומק דבריה".
קשישים שאיש אינו בא אליהם
מבנה ישן, גדר עץ ואבן, חלונות גדולים קרועים אל הרחוב. חזית הבניין לא מעידה במאום על הנעשה בתוכו: קשישים, רובם ניצולי שואה ערירים, שלולא המקום הזה לא היתה קורת גג לראשם. מי שיציץ לא יוכל שלא לחוש באווירה של כבוד ואהבת אדם, אווירה של חמלה ועזרה לחלש. מנדלבאום קוראת לזה: "רוח רעות" ומתנהלת ב"רוח" זו כבר למעלה משלושים שנה, בהתנדבות.
היא קשורה אל הקשישים באופן אישי. מאז ומעולם נמשכה לעולם המבוגרים. כשהיתה רק בת 25 שמעה בבית הכנסת הרצאה של הרבנית גרדה אוקס, מדור המייסדות של העמותה. עבור מנדלבאום נפתח שער לעולם חדש ולא מוכר. כירושלמית זה 7 דורות לא נפגשה לפני כן מקרוב עם ניצולי שואה. "זו הייתה עבורי חוויה מכוננת. נכבשתי. עד היום אני נזכרת בדברי הרבנית בכל יום כשאני מבקרת את אמא שלי, במחלקה הסיעודית בבית שלום של עמותת רעות ורואה סביבי קשישים שאיש אינו בא אליהם. זה כל כך עצוב".
הקשישים, כולם ממעמד סוציו אקונומי נמוך, חסרי דיור שהתקשו עקב גילם למצוא עבודה ולפרנס עצמם. אלו בני 60 ויותר שהמדינה הפנתה להם עורף והותירה אותם בודדים. עמותת "רעות" נתנה להם בית במובן הגשמי והמטפורי. העמותה מפעילה גם בתי אבות ובית חולים שיקומי ושלושה מרכזי יום בשיתוף עם עיריית תל אביב, מרכז יום לקשישים, מרכז מידע חינמי, מרכז להפרעות אכילה ומרכז לנפגעי שבץ קשים.
רגע אחרי שהם יורדים מהכותרות
מנדלבאום נשאבה לעשייה ההתנדבותית של העמותה שהוקמה ונוהלה על ידי קבוצה של נשים ייקיות שעזבו את גרמניה ערב מלחמת העולם השנייה וקלטו כאן את ניצולי השואה. פעילותה של העמותה התרחבה עם השנים ומשירות נשים סוציאלי הן הפכו לפני כ-15 שנים ל"רעות". "נכנסנו למקומות שאף אחד לא רצה. לתחומים הכי קשים", מספרת מנדלבאום, שפוגשת יום יום אנשים שנפלו בין הכיסאות, קשישים ללא בית, נפגעי שבץ שאינם יכולים לחזור לביתם. לאלה וגם לאלה, מושטת יד ב'רעות'. העמותה נותנת מענה גם לחולים הנזקקים להליך שיקום ממושך.
בית החולים השיקומי של רעות ובו כ-370 מיטות, ממוקם בשכונת יד אליהו בתל אביב. עם השנים התרחב ייעודו: כשליש ממטופליו הם חולים ממושכים, שליש מונשמים, מתוכם כארבעים ילדים ושליש נמצאים בשיקום. מדובר בשיקום ארוך של חודשים ולעיתים שנים. חלק מהמטופלים נמצאים במצב של חוסר הכרה בעקבות פגיעות ראש קשות: "אנחנו מקום מיוחד שמחזיק ומטפל בכל כך הרבה מקרים קשים - מאחר שאנחנו עמותה של חסד", מסבירה מנדלבאום.
נראה שקל לה יותר לספר על מפעלי העמותה ועל 1000 העובדים והמתנדבים שעוסקים כל יום במלאכת הקודש של הטיפול היומיומי. במקום לספר על הבחירה שלה לשמש בתפקיד יו"ר העמותה בהתנדבות ולפעול כל השנים ממקום של נתינה אינסופית, היא מעדיפה לספר על אנשים שנמצאים ברעות, מקפידה לא לקרוא להם חולים, אלא אנשים. היא מספרת על שחר שנפגעה בתאונת פגע וברח והיתה מאושפזת שנה, על אלי שנפגע בפיגוע ברמת גן לפני כ-14 שנים בעודו "נער צעיר, מקסים ויפה תואר בן 17 בלבד". מנדלבאום מכירה אותם בשמותיהם. מכירה את הסיפור האישי של כל אחד ואחת מהם, רגע אחרי שהשם שלהם ירד מכותרות העיתונים והתחיל המאבק האמיתי שלהם לחיים.
לא מתלוננת. עושה
התפקיד אותו מנדלבאום ממלאת היום הוא תולדה של פעילותה ההתנדבותית הענפה בתוך העמותה. "את תשבי פה 20 שנה ובסוף תדעי איך לנהל", ניבאה הרבנית החכמה, וצדקה. במקביל לפעילותה ההתנדבותית הקימה מנדלבאום משפחה. יש לה חמישה ילדים, ארבע בנות ובן בגילאי 16-33 ושישה נכדים. היא רכשה תואר ראשון בפסיכולוגיה ותואר שני במנהל עסקים עם התמחות בהתנהגות ארגונית. עד לפני שלוש שנים ניהלה עסק משגשג לייעוץ ארגוני אך עם היכנסה לתפקיד היו"ר סגרה אותו והתפנתה לעשייה ההתנדבותית במשרה מלאה. מנדלבאום מגיעה בכל בוקר ברבע לתשע אחרי אימון שחייה, יוצאת ברבע לארבע, אך ממשיכה בטלפונים, פגישות והרצאות להפצת החזון שלה. "כל הפעילויות שלי מזינות זו את זו," היא אומרת. "את הכישורים הרבים שרכשתי בהנהלת 'רעות' הבאתי לניהול העסק וגם להפך: הידע המקצועי שלי משרת אותי היטב בתפקידיי ההתנדבותיים".
נראה כי היא לא שייכת לזן שמקונן ומתלונן ובדומה לרוח של מייסדות העמותה שעליהן היא מרבה לספר גם היא עושה. "אני רואה את החולשה והבדידות וחוסר האונים של הקשישים. הקמנו מרכז מידע גדול עבור ניצולי שואה, במטרה לעזור להם לממש זכויות. אנחנו יכולים לספק להם כרגע דיור ודאגה, אבל לא מכשירי שמיעה וטיפולי שיניים והכספים האלה מגיעים להם. אם אני נתקלת בניצול שואה בן 80 שאין לו איפה לגור, אני חשה מצוקה ברמה האישית. מעט דירות מתפנות מדי שנה ורשימת ההמתנה שלנו ארוכה וכואבת", היא מתארת את המציאות בה היא נתקלת יום יום. סדר העדיפויות של המדינה לא ממקם את האנשים שעליהם היא מדברת שצריכים להיות בראש הסולם. "צריך לבנות דירות. לא יתכן שעמותה פרטית צריכה לדאוג למזגנים ועזרים בבית עבור האוכלוסייה הזאת. זה לא רפואה. רק הקלה על מי שסבל כל החיים".
כמהים לקשר
בשיתוף פעולה שיזמה מנדלבאום עם רשת ישרוטל, בכל חודש יוצאת קבוצה של ניצולי שואה לחגוג את יום הולדתם בבית המלון של הרשת בתל אביב. הם זוכים לארוחת בוקר עשירה, מתנות קטנות ותשומת לב. "השבוע אמרה לי אישה בת 75" 'מעולם לא הייתי לפני כן בבית מלון'", מספרת מנדלבאום בהתרגשות. עמותת רעות פועלת ללא תמיכה ממשלתית, כורעת תחת הנטל ועושה תפקיד שאותו צריכה היתה המדינה לעשות. היא דואגת לאנשים שהחברה שלנו רואה בהם "שקופים", "בלתי ניראים", אבל מנדלבאום רואה אותם יום יום. "אני מרגישה שבורכתי: משפחתי בריאה ו'הסתדרנו' בחיים. אני רוצה לעזור לאנשים האלה שמזלם לא שפר עליהם". מנדלבאום מאמינה שאם אתה נחשף לעולם הזקנה בגיל צעיר, אתה צומח להיות רגיש וקשוב לצרכים של אחרים. "הרי כולנו נגיע לשם. אני אוהבת קשישים. יש להם מה ללמד וחיים מלאים לפניהם. אני רואה עד כמה הם כמהים לקשר".
כמו בעסק משפחתי גם ילדיה מגויסים לטובת הפעילות של "רעות". היא מודה שהיא נאותה לספר על כל זה כי אולי זה יצרף אנשים נוספים למעגל העשייה התורמת. "חשוב לי לספר על האנשים שעושים אצלנו עבודה נפלאה עם האוכלוסייה הזאת, אנשים שנותנים מעצמם או מהונם, כדי לעזור לאחרים ואני מקווה שזה יביא אנשים נוספים. זה לא כדי להאדיר את העשייה, אלא כדי לצרף ולגייס עוד אנשים. ביומיום שלי אני רואה רק אנשים טובים: כאלה שעובדים עם חולים מאוד מורכבים ועושים במסירות וסבלנות וכבוד. ברעות אנשים עוזרים לאנשים. זוהי רוח החמלה שלימדה אותי בזמנו הרבנית אוקס". את הרוח הזו מנדלבאום מבקשת להעביר הלאה.
