אליס הרץ-זומר היא ניצולת השואה המבוגרת ביותר שחיה היום, פסנתרנית בעלת שם עולמי, סופרת, ובעיקר מקור השראה.

תקציר של חיים ארוכים מההווה אל ההתחלה: בנובמבר הקרוב אליס, או בשמה העברי עליזה, תהיה בת 109. זה לא מונע ממנה לגור לבדה בדירתה הקטנה שבלונדון, לנהל חיים עצמאיים ופעילים ולהתאמן בפסנתר שלוש שעות בכל יום. לפני כחמש שנים, כשהיתה בת 104, חיברה את הספר A Garden of Eden and Hell ("גן עדן וגיהינום"), המספר את תולדות חייה, שהן על גבול הלא-יאומן. כשהיתה בת 83 החלימה מסרטן ולטענתה, למוזיקה היה חלק לא מבוטל בכך. ב-1945, עם תום מלחמת העולם השניה, הרץ-זומר השתחררה ממחנה הריכוז טרזינשטט, שנתיים לאחר שנלקחה לשם עם בנה סטפן, אז בן שש, ובעלה ליאופלד. ליאופלד, כנר מחונן, לא שב משם, אך אליס וסטפן ניצלו בזכות כישוריהם המוזיקליים ומאז לא חדלו לנגן. היא נולדה ב-1903 בפראג כאחת מצמד תאומות לאב בעל בית חרושת ולאם משכילה, שהנחילה לחמשת ילדיה את אהבת הידע והמוזיקה, וזכתה לנגן עם המלחין גוסטב מהאלר. ההורים נספו בשואה.

כששואלים את הרץ-זומר איך הצליחה לשרוד את השואה, את הסרטן ואת האבדות הרבות שחוותה בחייה, היא אומרת שהיא מכירה בקיומו של הרע, אך בוחרת להסתכל על הטוב. היא מצהירה על עצמה שהיא פשוט נולדה אופטימית. אבל מאיפה מגייסים אופטימיות שתספיק ל-109 שנות חיים, מתוכן שנתיים במחנה ריכוז, שתי מלחמות עולם ומחלה קשה?

הרץ-זומר מזכירה בראיונות הרבים שנערכו איתה את ילדותה המאושרת, שהיתה ספוגה במוזיקה. עם ההורים, יהודים בורגנים, שהיו חברים קרובים של פרנץ קפקא ומקס ברוד (שלימים נישא לאחותה, אירמה), הילדים דיברו רק על מוזיקה. מאמה, שהמלחמה לקחה ממנה בהיותה בת 19, ירשה הרץ-זומר כמה תובנות: אם מתלוננים דבר לא משתנה; צריך תמיד ללמוד, ללמוד וללמוד, זה הבסיס; והכי חשוב - להיות אסירת תודה. עד היום הרץ-זומר אסירת תודה על כל דבר, אפילו על מה שבעיני הרוב מובן מאליו, למשל העובדה שהשמש זורחת בבוקר. "כל דבר הוא מתנה", היא מסבירה.

Video from KarmaTube

מוסיקה לנשמה ואוכל למחשבה

הרץ-זומר ניגנה בפסנתר מגיל שבע והמורה הראשונה שלה היתה אירמה. בגיל בת מצווה החלה ללמוד אצל המורה ווצלב סטפן, שעל שמו קראה לבנה. כשהיתה בת 18 כבר ניגנה עם התזמורת הפילהרמונית של צ'כיה וזכתה לתשבחות. היכולות המוזיקליות שלה הצילו אותה ואת בנה מהשמדה בידי הנאצים, האופטימיות המולדת נתנה את הכוח.

זמן קצר לאחר הגעתה לטרזינשטט, הנאצים הבינו שמדובר בפסנתרנית מהמעלה הראשונה וגייסו אותה לתזמורת המחנה, סטפן הצטרף לאופרת הילדים. לאחר שהנאצים לקחו את אמה, הרץ-זומר, מוכת צער, החליטה להתאמן בדבקות בנגינת 24 האטיודים של שופן, היצירה לפסנתר המאתגרת והמורכבת ביותר שידעה, עד הגעה לידי שלמות. כך הצליחה לשמור על שפיות דעתה. היא ביצעה עבור הנאצים את כל האטיודים של שופן ובעיקר את אטיוד המהפכה, שהיה עבורם בעל משמעות מיוחדת. הידיעה שמוטל עליה להופיע אחת לשבוע הקלה על אליס. במובן הזה, היא דומה לניצול שואה נודע אחר, הסופר והפסיכיאטר ויקטור פרנקל, מחבר "האדם מחפש משמעות". פרנקל החזיק בגישה שעל כל אדם למצוא משמעות בחיים, יעד לשאוף אליו. מה שעבור הרץ-זומר היתה הנגינה, היתה עבור פרנקל השאיפה לפרסם ספר פסיכולוגיה שכתב לפני שהפך לאסיר באושוויץ.

"כשאנחנו מנגנים, אנחנו מדברים עם אלוהים", אמרה הרץ-זומר בראיון לערוץ 2 לפני כארבע שנים. כשנשאלה מה היא אומרת לו, ענתה: "אני אוהבת אותך". אפילו במחנה? בוודאי. אל תטעו - הרץ-זומר אישה חילונית לחלוטין. היא אומרת: "אין לי דת. אני יהודיה ללא דת. המוזיקה היא הדת שלי".

הקטע שעודד אותה ברגעים הקשים היה פרק שני מתוך סונטה של שוברט. היא אפילו חשבה לעצמה מה היטלר היה עושה לו ישב והקשיב למוזיקה השמימית הזו. האם היה ממשיך לשנוא? האם המוזיקה היתה גורמת לו להפסיק לשנוא? במקרה הזה, אפילו אישה אופטימית כמו הרץ-זומר לא חושבת שהמוזיקה היתה משנה משהו ברודן.

החיים בטרזנשטט: חלון הראווה של הטרור הנאצי

תנאי המחיה בטרזינשטט היו קשים. הרץ-זומר ובנה, כמו שאר היהודים, היו צריכים להתמודד עם צפיפות, רעב וקור וישנו על אדמת עפר קפואה. אולם, טרזינשטט היה "חלון הראווה" של השלטון הנאצי, ומכיוון שצולמו בו סרטי תעמולה המציגים את תנאי המחיה הנאותים, שמהם נהנים לכאורה היהודים הכלואים בו, התקיימו שם חיי תרבות ענפים. אנשים רעבים וחולים, נטולי זכויות ומרעידים מקור, האזינו לקונצרטים ולאופרות, ניגנו, שרו והשתתפו כשחקנים וכקהל בהפקות תיאטרון.

"המוזיקה היתה האוכל שלנו", סיפרה הרץ-זומר בראיון, שהתקיים זמן קצר לפני שמלאו לה 108. היא תמיד חייכה, תמיד צחקה והדביקה בצחוק גם את סטפן. "תמיד צחקתי. אפילו שם צחקתי וידעתי שננגן. אם אנחנו יכולים לנגן, זה לא יכול להיות נורא כל כך". מעולם לא עלו במוחה מחשבות שנאה ונקם. "כאלה אנחנו וצריך לקבל את זה. אנחנו טובים", אומרת הרץ-זומר בלי להתכוון באופן מיוחד לעצמה או למשפחתה, אלא לכלל האנושות.

אתם בטח מנחשים מה עשתה ב-1945, עם שחרור המחנה, לאחר שנגמר מה שהיה עבור רבים סיוט ובשבילה שיעור ("לפעמים אני אסירת תודה על זה שהייתי שם, כי אני עשירה יותר מאחרים"): היא התיישבה ליד הפסנתר. גם הפעם האצבעות הפורטות לא הכזיבו ובזכות קונצרט שביצעה ושודר ברדיו, בני משפחתה, שעלו לישראל לאחר המלחמה, קיבלו ממנה אות חיים. הרץ-זומר וסטפן, אחד מ-130 ילדים בלבד מתוך 150,000ששרדו את המחנה, עלו ארצה והשתמשו בשמותיהם העבריים עליזה ורפאל. סטפן-רפאל, שבבגרותו עבר לבריטניה, בנה קריירה מצליחה כצ'לן, עד מותו ב-2001 בעת מסע הופעות בישראל. אליס-עליזה חייתה על קו ישראל-לונדון עד אמצע שנות ה-80', הופיעה ולימדה. ב-1986 הצטרפה לבנה בלונדון ושם היא חיה עד היום, זוכה לעתים לראות אנשים מתקבצים ליד חלון ביתה, מאזינים לה מנגנת.

אפשר לשער שהנגינה הבלתי פוסקת והנטיה של הרץ-זומר ללמוד יצירות מוזיקליות ארוכות בעל פה עוזרות לה להישאר חדה ופעילה גם ממרום גילה המופלג. בראיון שהתקיים עימה כשהיתה צעירונת בת 105, אמרה, שהיא תמיד חוזרת אל זיכרונות הילדות שלה ושמתחילים להבין את החיים רק אחרי גיל 100. אז אנחנו יכולים להשקיף קצת מהצד. אחרי גיל 100 יש זמן.

צידה לדרך:

החיים היו טעות ללא המוסיקה (ניטשה)

לאתר מהות החיים