על הבמה עלה אדם מבוגר שנראה די מרושל, שיער סתור, מבט לא ממוקד. התזמורת כולה נעמדה, לפיכך הבנתי שזה כנראה הפסנתרן-מנצח. בלי גינונים מיוחדים הוא התיישב ליד פסנתר הכנף, ניפנף בשרביט והתזמורת החלה לנגן את פתיחת הפרק. כמה דקות לאחר מכן, כאשר הפסנתר הצטרף לנגינה – נעתקה נשימתי. אותו פסנתרן ניגן בכזה להט, ברק ודיוק שראויים לפסנתרנים דגולים. כאלו שהופכים כל מנגינה למשהו חי, נושם, מרהיב. אלמנט ההפתעה היה כפול - גם הניגוד בין המראה שלו לנגינה שלו וגם העובדה הכמעט מטרידה שפניו נראו נינוחות ושלוות. נראה שהוא מצליח ליצר יופי מוזיקלי נדיר כמעט מבלי להתאמץ. כאילו בתוכו שוכנת שלווה בטוחה ויציבה שמקרינה החוצה.

זה היה אנדריאס שיף יחד עם הפילהרמונית הישראלית, שזיכו אותי בחוויה בלתי נשכחת.

החיים מזמנים לכל אחד מפגשים עם הרבה אנשים שונים. באנשים שאני פוגש אני משתדל להסתכל גם דרך עיניים של מאמן - כלומר, להתבונן בהתנהלות, מעשים אמירות - ומכך גם ללמוד. לעיתים רחוקות קורה שאני פוגש מישהו שמתנהל בצורה בטוחה ושלווה, כזו המעוררת השראה. כולנו מכירים אנשים שניכר בעשייה שלהם שהם שלווים, נינוחים ושמחים. כאלו שמבצעים את המשימות שלהם בנחת וברוגע, אך עם זאת, ביעילות מדהימה. אנשים שכיף להם עם העשייה שלהם ונראה שהם כלל לא מתעייפים. במקרים אלה, רמת החיבור בין הפנימיות לעשייה היא גבוהה - כזו שמאפשרת שלמות ומשדרת ביטחון עצמי אמיתי. עשייה שכזו מקרבת אליה אנשים וגם מובילה להצלחה.

עשייה מתוך חיבור פנימי יכולה להופיע במגוון תחומים: בעבודה, הורות, פעילות ספורטיבית ועוד. לרוב, אלו פעילויות שאנחנו אוהבים לעשות. ריצה מסבה עונג לחלק מהאנשים ומאחרים היא תדרוש מאמץ רב, תייצר רעש פנימי ותגרום סבל. אותו הדבר לגבי הורות או עבודה.

אין ספק שכדי להגיע לחיבור פנימי צריך להשקיע. גם אם ברור לי מגיל צעיר מהם הכישרונות שלי - לניסיון יש משמעות. ניסיון ולימוד מתמיד מביאים לכדי ליטוש ומסייעים לבנות את אותו ביטחון פנימי עמוק ומרשים.

קול דממה דקה

סיפור מקראי יוצא דופן מחבר בין אליהו הנביא לנושא שלנו. סיפור זה מרגש אותי כל פעם מחדש בדרמתיות ובפיוטיות שבו. הסיפור מופיע בספר מלכים א, פרק י"ט:

אליהו נמלט על נפשו למדבר כיוון שאיזבל (אשתו של אחאב, מלך ישראל החוטא) מאיימת להורגו. לאחר הליכה של 40 יום במדבר הוא מגיע להר חורב.

אליהו נח במערה עד שפונה אליו השם ושואל: "מַה-לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ"?

ואליהו משיב: "קַנֹּא קִנֵּאתִי לַיהוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת, כִּי-עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--אֶת-מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ, וְאֶת-נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב; וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי, וַיְבַקְשׁוּ אֶת-נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ"

השם מורה לאליהו לצאת מהמערה ואז:

"וְהִנֵּה יְהוָה עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי יְהוָה, לֹא בָרוּחַ יְהוָה;

וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ, לֹא בָרַעַשׁ יְהוָה.

וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ, לֹא בָאֵשׁ יְהוָה;

וְאַחַר הָאֵשׁ, קוֹל דְּמָמָה דַקָּה"

תשובת האלוקים לטענותיו הקשות של אליהו היא על דרך המשל. הוא רומז לו שהדרך הרצויה והנכונה ביותר אינה אלימה, נוקשה או קיצונית. דווקא הדרך השקטה ומלאת ההוד, הדרך בה בוחר אלוקים להתגלות - היא המועדפת. הדממה חזקה יותר מהרוח, הרעש והאש. זו גם הדרך לקרב ולהתקרב לאחרים - מתוך שלווה, שלמות ושקט בטוח. לאחר דברים אלו שואל השם שוב: "מַה-לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ"? תשובת אליהו השניה זהה לקודמת: אליהו מתכוון להמשיך ולנהוג בקנאות לוחמנית.

סיפור זה עוסק בדרך ולא במהות. לא עצם הקנאה עומדת לדיון, אלא אמצעי הביטוי שלה. אליהו בוחר שוב בדרך תקיפה ולוחמנית למרות שברור לו שהדרך הדוממת והבוטחת עדיפה. לדרכו של אליהו יש מחיר. מיד בתום הדברים אליהו מקבל הוראה: "...וְאֶת-אֱלִישָׁע בֶּן-שָׁפָט... תִּמְשַׁח לְנָבִיא תַּחְתֶּיך" - אליהו נאלץ לעזוב את תפקיד הנביא ולהעביר אותו לאלישע.

העיקרון שהצגנו בסיפורם של אליהו הנביא והפסנתרן תקף גם בהתבוננות פנימה, כל אחד אל תוך עצמו. ניקח לרגע את העיקרון ונבחן אותו באופן פנימי; שקט ושלווה פנימיים עדיפים על מאבק, כוחניות ותוקפנות פנימיים. באופן עקרוני, ניתן להגיע לאותה תוצאה בשתי הדרכים, אבל עם שני הבדלים משמעותיים:

  1. האנרגיה שנידרש להשקיע תהיה רבה יותר בדרך הקשה. בדרך השקטה נשקיע פחות אנרגיה ובסוף אפילו נקבל אנרגיה נוספת.
  2. איכות התוצאה תהיה שונה - העצמה וההד שנקבל בדרך השקטה יהיו משמעותיים הרבה יותר.

המצב הפנימי אותו אני מתאר איננו מטרה עליונה שיש לשאוף אליה, אני טוען שזו איננה מטרה בפני עצמה, אלא דווקא אמצעי.

שלווה והצלחה מחוברים בקשר בלתי נפרד (צילום: Shutterstock)
שלווה והצלחה מחוברים בקשר בלתי נפרד (צילום: Shutterstock)

חיבור יזום בין הפנימי והחיצוני

דוגמה נפלאה לכך היא בעת ביצוע מדיטציה. תרגול מדיטציה אמור להביא ליציבות פנימית ושלווה. הן בזמן התרגול והן לאחריו. לפעמים המדיטציה זורמת, הכניסה אליה נעימה וחלקה והתחושות במהלכה חזקות ומשמעותיות. בנוסף, לאחריה ישנו הד ברור ונעים של התחושות הללו. לפעמים המדיטציה קשה או מאולצת ובמקרה כזה החוויה עצמה תהיה בינונית ומטה וכן ההשפעה שלאחר מכן מינורית. מדיטציה מייצרת חיבור יזום בין הפנימי לחיצוני. בכך היא מאפשרת לכל אחד לחוות חיבור פנימי עמוק וכן חוויות רוחניות כאלה ואחרות. אבל בדומה לדיסוננס שהזכרתי למעלה, מתבונן מהצד יראה אדם סטטי, עם עיניים עצומות, נינוח ושליו במצב דמוי שינה.

דווקא במצב שכזה ניתן לעורר השראה באנשים אחרים. עשייה מתוך שלווה ובטחון סוחפת אחרים ונותנת להם ביטחון בעשיה שלהם. עשייה, בכל תחום שהוא, כשהיא אמיתית ואפקטיבית - השפעתה מגיעה רחוק. במצב שכזה המעשים שלנו מקבלים יותר עוצמה, יותר תוקף ויותר משמעות. במקום שכזה אותה עשייה מקבלת מקום והד הראויים לה - בעיני אחרים וכן בחיבור הפנימי אל היקום.

אז מה למדנו?

הדבר הראשון הוא שמראה עיניים יכול לתעתע - לא כל מה שניכר בפניו של אדם מעיד על פנימיותו.

השני הוא שעשייה מתוך חיבור ושלווה היא אמצעי להגיע רחוק ולהצליח מעבר לנראה לעין.

השלישי הוא שבחיי כל אדם, גם בחיים שלך, ישנו מקום של עשייה מתוך חיבור ושלמות – זהו אחד המקומות בך שמאירים ממך החוצה, לתוך חיים של אחרים ואת העולם כולו.

צידה לדרך

"האושר איננו בתהילה, בעוצמה ובעושר, אלא אך ורק בשלוות נפש" (פאמפיל למיי)

קובי הולנדר הוא מאמן אישי ובעלים של "עת רצון - אימון אישי להצלחה".

לאתר מהות החיים