אני מתה על שקשוקה, זה אחד המאכלים שאני הכי אוהבת. לא תמצאו אותי אומרת "לא" לשקשוקה. אבל כמה שאני מתה על זה, אם כל יום זה היה הדבר היחידי שהיו מגישים לי, בשלב מסוים הייתי כבר מעדיפה להישאר רעבה, ובסופו של דבר, זה הדבר האחרון שהיה מתחשק לי לאכול. כמה שאנחנו נאורים, מודרניים והגיוניים, ככה זה גם עם תשוקה מינית. המקום הבטוח, המוכר והחם הוא לא תמיד זה שהכי מלהיב ומרגש אותנו. אבל אם שומרים על קוטביות בין המינים ומרשים גם לתשוקה החייתית שלנו לקבל ביטוי, משהו מהניצוץ של ההשתוקקות נשמר גם הוא, ואותו ניצוץ יכול להידלק לאש של ממש לעיתים קרובות.
חג האהבה היהודי, המצוין בט"ו באב, היה במקורו טקס שקידש תשוקה מינית מהסוג הכי בסיסי, חייתי ומתפרץ, והשאיר בחוץ את ההיגיון, הנימוס והריסון העצמי. בטקס ההיסטורי יצאו נשים צעירות לחולל בכרמים, ככל הנראה כחגיגת קיץ של עת הבציר. החג התרחש בשיאו של הקיץ, בהילולת ריקודים מלאת ניחוח משכר, והמנהג מספר על בחורים צעירים שהתחבאו בכרמים וחטפו להם נשים מבנות העיר שילה. האירוע הזה, שמוזכר במקרא, היה יכול להישאר חד פעמי, והיה יכול להיחשב כראוי לגינוי, אך למרבה הפלא הפך דווקא לחג קבוע, ממוסד וקדוש. חג האהבה.
מפתיע לגלות שחגיגת האהבה היהודית העתיקה כללה חטיפה של בתולות שמפזזות לתומן בכרמים בידי גברים שלא הכירו. מה לזה ולקדושה? נשמע כמו טקס ברברי מחריד? צריך לחשוב על זה במושגים של התקופה ההיא, שבה אין הפרדה בין זוגיות לתשוקה.
להתחבר לצד החייתי
הזוגיות המודרנית, טוענת אסתר פרל, מחברת הספר "אינטיליגנציה אירוטית", מקדשת את השוויון בין המינים ושואפת לשטח את ההבדלים ביניהם, אבל פרל טוענת שהארוטיקה משגשגת דווקא בפער שבין הגברי לנשי. התרגשות מינית, מסבירה פרל, לא תמיד משחקת על פי כללי האזרחות הטובה, אלא פורחת במלואה כשמתקיימים משחקי כוח, יתרונות לא הוגנים ופיתוי מניפולטיבי. אנחנו מחפשים פרטנר שנרגיש איתו בטוחים, שימלא את כל מחסורנו. אולי בתחילתו של הקשר זה מרגש, ממלא ומלהיב, אבל מסתבר שכמעט כל הפנטזיות המיניות מבוססות על אלמנטים של זרות, שליטה וסכנה (מתוך הספר "עינוגי אישה" של רייצ'ל סוויפט). כשמשאירים את הדחפים החייתים שלנו מחוץ לקשר, מתוך בושה, מתוך תפיסה שזה לא מכובד, לא ראוי ואולי אפילו מאיים על הביטחון, מה שיכול להיות מעורר בתוך הקשר עלול להפוך במהרה למה שמערער אותו.זוגיות מלאת תשוקה היא זאת ששומרת על המתח בין הגברי לנשי (לא משנה אם הגבר הוא הנשי והאישה היא הגברית או שמדובר בבני אותו מין, כל עוד המשתתפים בוחרים ברצון ומזדהים עם התפקיד שלהם במשחק). אבל כששני המינים מבטאים יחד את הגברי או את הנשי שבתוכם, נעלמת הקוטביות, מתבטלת ההשתוקקות ומצטננת התאווה.
כך עשו זאת במיתולוגיה: קסטור ופולוקס חוטפים את בנות לוציפוס לנשותיהם. רובנס (צילום:shutterstock)
והנה פרדוקס: אינטימיות ותשוקה
האינטימיות וגילוי הלב מבטלים את המסתורין הנחוצים כל כך לארוטיקה. בשביל לשמור על זה חייבים ליצור מרחק בזוגיות ולא לפחד מזה, טוענת פרל, על מנת שאי הוודאות תצמיח מחדש את ההתרגשות ואת התשוקה. לשם כך, בחדר המיטות יכולים לפרוח השולט והנשלט, החזק והעדינה, הכובשת והנכבש. הספר של פרל ישב אצלי ליד המיטה כמעט שנה וחיכה בשקט. כשלקחתי אותו אליה התפיסה המפתיעה שלה תפסה אותי. בניגוד מוחלט להיגיון הקצת-פמיניסטי שלי, מה שקראתי הרגיש מדויק וחזק. משחקי כוח, אומרת פרל, חיוניים לתשוקה. לא למסגרות חברתיות או אזרחיות, וגם לא במקומות אחרים בבית, אבל לתשוקה כן. אז איך תוחמים את זה רק למין? "דרך משחק", אומרת פרל בראיון, "אני לא רוצה אותה מערכת יחסים במטבח או במשרד כמו במיטה. אף פעם לא ציפינו לשלב מסגרת של יציבות וביטחון עם תשוקה ומיניות. היום אנחנו רוצים גם יציבות ותמיכה כלכלית וילדים וכבוד, וגם שהבעל יהיה חבר הכי טוב ואיש הסוד שלי, וגם מאהב. הרצון שלנו שהכל יהיה עם בן אדם אחד הוא חדש. וכשאנחנו מתגרשים אנחנו לא חושבים שאולי צריך לבדוק את המודל, אלא שפשוט בחרנו את הבן אדם הלא נכון, ושיש מישהו אחר שאיתו אפשר לקבל הכל". אני תוהה מה יקרה אם נסכים להסתכן בלהרגיש את הבדידות שיש בנפרדות? אולי נסכים לראות את ההבדלים בינינו ונוותר על האשליה שאנחנו בדיוק, אבל בדיוק, כמו שתי טיפות מים? אולי אפשר להחזיר, כמו בתקופה של תחילת הקשר, קצת פחד, חוסר ודאות ומסתורין פנימה. לא חייבים לקחת את זה לכל החדרים בבית, אפשר להשאיר את זה בחלל האינטימי של חדר השינה. אולי אם נסכים לתבל את הזוגיות שלנו במשהו מהתפריט המגוון של החייתיות הטבעית שיש בנו, יהפוך חדר המיתות לחדר מיטות, וממקום רדום, שישנים בו, נתחיל להתעורר, להשתוקק ולהתמלא חיים. לחיי האהבה!קריאה מומלצת
- אינטליגנציה אירוטית / אסתר פרל
- עינוגי אשה / רייצ'ל סוויפט
- דרך גבר/ דיוד דיידה
צידה לדרך
"אהבה - כספינה היא, אין הבטחה שתשרוד אוקיינוס סוער, אין ערובה, שתראה שחר של יום חדש, אהבה כספינה היא...רק תשוקה למסע" (דין דה גודייה)
לאתר מהות החיים
