בשנתיים-שלוש האחרונות נתקלתי בכל מיני אתגרים שנתיים, שאנשים לקחו על עצמם מיוזמתם. רובם היו אתגרים עם הניחוח הירוק הכה חביב עלי, כמו הגברת BNN מלוס אנג'לס, שלא קנתה שום דבר חדש במשך שנה;
No Impact Man, שבמשך שנה חי תוך ניסיון לצמצם את טביעת הרגל האקולוגית שלו לאפס; או אורי מאיר צ'יזיק הישראלי, שבמשך שנה אכל רק אוכל שגדל ומיוצר בארץ. האתגריסטים מתעדים את החוויות שלהם בבלוגים וחולקים עם העולם תובנות, קשיים ורגעים קטנים של אושר. זה מקסים ומעורר השראה.
גם מלינדה שמידט מצפון קרולינה פצחה באתגר שנתי והקימה בלוג שמתעד אותו, אבל הפרויקט שלה קצת שונה מכל כל האחרים. הוא לא עוסק באקולוגיה, אבל לא זה העניין - מה ששמידט חולקת עם אנשים חייב לקרות מחוץ לעולם הווירטואלי, כי היא חולקת חיבוקים. אילו היינו מקיימים מערכות יחסים פחות אינטימיות עם המקלדות שלנו ויותר חמימות עם האנשים שם בחוץ, אולי בכלל לא היה צורך באתגר של מלינדה שמידט.
הסיפור פשוט: שמידט עברה לגור במקום חדש והרגישה ניכור. בעיר הקטנה שבה חיה עד לא מזמן היא נהגה להתחבק עם חברים ומשפחה לעיתים קרובות וזה חסר לה. מישהו אחר היה מוצא לעצמו קבוצה חדשה בפייסבוק או משגר לעולם מיילים ופוסטים על בדידותו, אבל שמידט החליטה שהיא תצא כל יום לרחוב ותחבק אנשים. בכניסה לסופר, במעון של ילדיה, את הווטרינר של הכלבה, את האישה שמנקה את הרחוב, אצל האופטומטריסט, לפני שיעור היוגה שלה וגם אחריו. עכשיו, משעברה שנה שלמה מלאה מאות חיבוקים, אולי אלפים, היא מספרת שהחבקנות הפכה עבורה לדרך חיים ושהיא לעולם לא תפסיק.חיבוק אחד בדרך לשלום עולמי
חיבוק זרים אינו פטנט של שמידט, כמובן. כולנו נתקלנו כבר באנשים שמחלקים חיבוקים במרכזים עירוניים הומי אדם. מקור ההשראה הגדול ביותר של החבקנים הוא הגורו ההודית אמה, האם המחבקת או בשמה המלא: מאטה אמריטה אננדמאי דווי. אמה, שנולדה ב-1953 למשפחה ענייה במדינת קרלה שבדרום הודו, מחבקת מאז שנות ה-70. החיבוק הוא "הדארשן" של אמה. דארשן היא מילה בסנסקריט, שמשמעותה "לראות", ובהקשר הזה "לראות את הגורו", כלומר ללמוד ממנו. השיעור של אמה על קצה המזלג אינו מסובך: קיימים בעולם שני סוגים של עוני - מחסור חומרי ומחסור בחמלה ובאהבה. את הסוג השני דחוף יותר לפתור, כי כאשר הלב מלא בדאגה ובחמלה, המוח והגוף פועלים להאכיל, לטפל, לטפח ולהגן על מי שסובלים מהעוני מהסוג הראשון. אמה מאמצת אל ליבה, מערסלת, עוטפת ומחבקת כבר יותר מ-40 שנה. עשרות מיליוני בני אדם כבר קיבלו ממנה חיבוק אוהב ומנחם ואנשים עדיין ממתינים בתורים ארוכים בימי החיבוק הפתוחים לקהל שהיא מקיימת. גם אם לא שאלה לשמם (ואולי דווקא בגלל זה), החיבוק ניתן לכל החפצים בו בכנות, בשמחה ובכוונה גדולה, בתקווה שהמגע האנושי הפשוט יעודד את תלמידיה-מחובקיה להמשיך להפיץ הלאה אהבה אנושית. האישה הגדולה בסארי הלבן אינה מסתפקת כמובן בחיבוקים או בשיעורים מילוליים שניתנים באשרמים שלה. אמה היא למעשה ארגון הומניטרי ענק, שמחלק גם חכות וגם דגים. היא הקימה רשת של מוסדות חינוך, בנתה בית חולים ומספקת שירותי בריאות שניתנים בחינם באשרמים, מחלקת קצבאות, מגיעה עם מתנדבים מהרשת העניפה שיצרה כמשלחות לאזורי אסון ועוד ועוד.חבקנות ספונטנית שהפכה לשליחות
בחיטוט בבלוג של מלינדה שמידט לא מצאתי אזכור לגורו אמה. אבל חיבוק בלתי נשכח שקיבלה ("כזה שלא שוכחים כל החיים", כפי שהגדירה אותו), ואולי קשור באופן ישיר לאתגר שנת החיבוקים, הגיע באמת מהודו. שמידט למדה אז בקולג' בעיר פונה שבהודו, הרחק ממשפחתה ששהתה אז בבחריין. היא היתה חדשה בעיר, גרה לבד והרגישה בודדה. יום אחד הגיעה לסף בכי מרוב געגועים. מינאל, חברה מהכיתה, נמוכה משמידט בראש, עטפה אותה בחיבוק הדוק. "כל מה שהיא עשתה היה פשוט להיתלות עלי כמו דוב קואלה בחיבוק חזק. היא לא נתנה לי ללכת עד שהפסקתי לבכות. המחווה שלה היתה כה מפתיעה וכה בוגרת בשביל בת-עשרה", כותבת שמידט בבלוג שלה. היא אינה מתיימרת להיות גורו של אף אחד, היא בסך הכל אישה שרוצה להרגיש בבית. ובכל זאת, אם התכוונה ואם לא, החבקנות הספונטנית הפכה לשליחות. היא מספרת שחברים וקרובים שלה החלו גם הם לחבק וליהנות מהתוצאות ושהיא עצמה אינה מתכוונת להפסיק גם עכשיו, כשהשנה שהגדירה לעצמה באה לקיצה. "זה הפך לסגנון החיים שלי", היא אומרת. שמידט מעידה, שכאשר היא מחבקת אדם זר, היא יכולה לחוש את המתח והעצב שלו מתפוגגים מעט. רוב החיבוקים היו נעימים. היו כמה אנשים שהיססו, אדם אחד ניסה לנצל לרעה את החום האנושי ששמידט הציעה, יש כאלה שחושבים שהיא קצת מוזרה. מאידך, היא באמת הצליחה ליצור רשת של קשרים עם מתחבקי-קבע, שמצפים לחיבוק היומי או השבועי שלהם. בזכות הבלוג שלה הפרויקט עשה לו כנפיים, ומחבקנית אנונימית שמידט הפכה לאדם מוכר. היא תוהה האם החשיפה התקשורתית מפריעה לה להמשיך בפעילות הפשוטה והספונטנית: "יש אולי תחושה שאני מאבדת משהו מהמסר עם כל ראיון ברדיו", היא כותבת בבלוג. "אל תבינו אותי לא נכון, אני נהנית מההזדמנות לחלוק את המסר שלי עם כמה אנשים שרק אפשר, אני פשוט מרגישה כאילו אני מדברת יותר מדי על המסר שלי במקום לחיות את המסר שלי. כן, אני עדיין מחבקת, אבל איני יודעת, אני תוהה אם אני מתחברת מספיק עם אחרים". נראה שגם בעידן שבו יש אינסוף אפשרויות לחיבור ממרחקים, אין תחליף לחיבור במגע, אפילו בלי מילים. אולי עדיף בלי מילים.צידה לדרך
"מוטב שאכשל באהבת חינם מאשר בשינאת חינם" (רבי נחמן מברסלב)
לאתר מהות החיים
