הקצה של המדרכה מסמן לי מקום בטוח לצעוד בו. הקצוות של השיער מסמנות את האורך שלו. זה גם המקום שבו השיער נוטה להתייבש להתפצל להישרף. הכי קשה להזין את הקצה, הכי קשה להיות בו. קצוות מסמנים טריטוריה, גבול, משהו שניתן לזהות ולסמן. בקצוות של האישיות שלי אפשר למצוא בכיוונים מנוגדים הפכים מושלמים: בגרות וילדותיות, מים ואש, עצלנות וחריצות. פחד ואהבה.
הנטייה של קצוות זה להיאבק זה בזה. זה טבעם. הקצוות לפעמים רבים עלי. כל אחד מהם רוצה להיות במרכז. הם נאבקים, מתגוששים, כל אחד מהם רוצה לנצח, לזכות בכתר ההגדרה העצמית שלי. אני פחדנית או אמיצה? אמוציונאלית או קרת רוח? את הבועה הזאת שנקראת אני מותחים בשני כיוונים מנוגדים בעוצמה שני קצוות שמאתגרים את הגמישות שלי למקסימום כל פעם מחדש: השאיפה לחופש מוחלט והצורך העז בשייכות.
תנועה לכיוון החופש והשייכות יוצאת לקרב. תנועה לכיוון השייכות והחופש מארגן הפגנת עם התקוממות אלימה. הם קורעים אותי לגזרים. גורמים לי לשאול את עצמי כל פעם מחדש מי אני? מי אני? מי אני - באמת?
החופש שלפני החרדה
אני מחליטה לפגוש אותם בפנים, להכיר אותם, לחוות היכן עוברים הגבולות שמגדירים אותי. אני נעמדת במקום שקט. עוצמת עיניים. בודקת למי בוער יותר בפנים עכשיו שאקשיב לו. ראשון קופץ החופש. מיד צורב בי בעונג. החופש גר בשרוואל על חוף הים, כל צעד שלו מתבוסס בחול הרך. נישא על הגלים, פורש כנפיים של שחף ועף. אני עפה איתו, אני הוא ואני עפה. אין אופק במרחב. הכל פתוח בפני ואני בתנועה. אני רואה הכל מלמעלה. אני במרחב שאין לו סוף.
כשאני עפה אני בפרספקטיבה. הכל ברור ומובן ואין שאלות. אני לא כבולה, אוורירית ורעננה. עצומת עיניים אני מרחפת ללא מגבלות. אחרי כמה זמן אני מתחילה קצת להתעייף. "לאן עפים?", אני שואלת. "לאן שאת רק רוצה", הוא מצחקק בי בטירוף. "איפה הבית?", אני שואלת. פתאום הגובה מפחיד אותי. האדמה וכל מה שנמצא עליה קטן ורחוק כל כך. געגוע למשהו מוכר מציף אותי. אני צריכה משהו, משהו לעוף אליו. יעד, מטרה, סיבה. אבל החופש פתוח: אין גבולות, אין הגדרות, רק תעופה. אני מתחילה להבין שמשהו בסיסי חסר לי. אולי עפתי רחוק מדי. איך אמצא את הדרך חזרה?
השייכות מדגדגת לי. מבקשת את תשומת הלב. אני פונה אליה, החופש עוד שם אבל הוא יכול לחכות לי. אני מרגישה מוצקות יציבה וברורה. אני משתרשת כלפיה. כפות הרגליים שלי נוגעות בכל שטחן באדמה. שקט עמום וחוּם מופיע. אני שומעת מקצב של תוף אפריקאי, איטי ונמוך, כמו פעימות הלב. אני מודעת לגוף, מרגישה מחוברת לכל תנועה בו, כל תחושה בו. בכל חוויה יש המון משמעות. בכל רגע, מבט, תנודה. אני יודעת מאין באתי ולאן אני הולכת. וכל המשפטים, המילים, האותיות והרווחים ביניהם מחוברים לפסיפס מרהיב ועתיק יומין, מלא בתבונה קסומה. אני שייכת לכאן, לעכשיו, לעצמי להכל. ובפעם הראשונה אני חווה כמה נזקקות יש שם לאיזה סוג של קרקע. כמה זה חסר לי, להיות גזע עץ איתן ומוצק, נטוע היטב באדמה. מהסוג ששום סערה, חזקה ככל שתהיה – לא יכולה לטלטל.
מביטות זו בזו בשתיקה
הרוח מלטפת אותי, מעירה אותי. אני מכירה אותה, אוורירית וסוחפת. פתאום אני רוצה לעוף איתה, אבל מרגישה כל כך כבדה ואז אני נבהלת: אני שקועה פה, תקועה פה, כבולה פה. נכון, אמנם בטוח פה, מוכר ויציב, אבל סטטי להחריד. הכל סוגר עלי. בור עמוק נפער בי ואני לא רואה שיש שלו תחתית. פתאום מופיע השחף, מתייבש על אחד הענפים. עכשיו אני גם הוא וגם העץ.
לראשונה, החופש והשייכות שבי מתקרבים בסקרנות אחד לשני. ללא כעס ומאבק. המתח ביניהם שוכך. הם מתבוננים אחד בשני בשתיקה. החופש מבין שבקצה שלו תמיד תחכה השייכות, כמו קרקע מוצקה לעגון בה. השייכות רואה עכשיו איך החופש לא משבש אותה, אלא מחבר אותה. מאפשר לי לצאת להתבונן, להתרחק, להיזכר, לראות ולבחור מחדש לחזור למקום ממנו אני באה ואליו אני הולכת. בלי משמעות אני לא יכולה לעוף. בלי חיבור אני לא יכולה לזוז. בלי לצאת ולהשתחרר אני לא רואה כלום.
תחושה חדשה של גבולות ברורים של ישותי מופיעים ופתאום אני חווה את עצמי כפי שאני בדיוק. לרגע אחד קטן ושלם לגמרי אני מזהה בבירור. הנה. בדיוק ככה. זאת אני.
צידה לדרך
"הבעיה בחופש הבחירה היא שאם אתה מוכרח לבחור אז זה כבר לא חופש" (א.ב. וורטינגטון)
