חותרת לניצחון: התגברה על הירקון ומנצחת את דרכה לאולימפיאדה

התאונה

"ביום שני ירדתי לאימון אחר הצהריים. מתישהו באמצע האימון, לא יודעת מה קרה וכנראה שלא נדע, הסירה שלי התהפכה בירקון ונתקעתי מתחת לסירה מעל לחמש דקות. ויצאתי מזה עם פגיעה אנוקסית קשה מאוד, פגיעה בזיכרון בעיקר. זה הדבר המהותי ביותר".

למה זה קרה לי?

"תקופה מאוד ארוכה התעסקתי בזה, היום כבר לא. אני מסתכלת על זה ואומרת שזה נתון, זה הסיפור שלי וחלק גדול ממה שמעצב אותו זה התאונה, אי אפשר למחוק את הפרק הזה בחיים שלי ויש לו המון השפעות על החיים שיש לי עכשיו ויהיו לו השפעות אח"כ, ההשלכות לא נגמרות כאן ועכשיו. לא רציתי להתפרסם בזכות זה.

"מצד אחד יש תסכול: את הפוכה בסירה מתחת למים ואחר כך את יודעת בדיעבד שאנשים עמדו בגדה, הסתכלו וצילמו. לאנשים היה את הזמן להוציא את הטלפון ולצלם ואני בינתיים מתה שם.

"היה כעס. היום זה גבולי. אני לא יודעת אם אני בסדר עם הסיפור. אני משתדלת לא לשאול למה אף אחד לא קפץ קודם. אני משתדלת להתעסק ב'אוקיי, מה עושים עכשיו, מה שהיה היה ויצאתי מזה טוב', וממשיכה הלאה.

"אני כן מנסה לתעל את הכעס למקום יותר חיובי. אני זוכרת שהיתה לי מטפלת שאמרה לי תעשי אוטוסוגסטיה לעצמך. אמרתי לעצמי לתעל את הכעס לכיוון החיובי כמה פעמים. שמים את כל האנרגיה של הכעס על המשוטים".

מהשיקום בחזרה לסירת האימונים

"לא חשבו שאני אשתקם מזה, לא נתנו לי הרבה צ'אנס. חשבו שאני לא ממש אצליח להשתקם ושהסיכוי שאני אזכור דבר או שניים די נמוך, להפתעתי אני מוכיחה אחרת.

"היה שלב שלא רציתי בכלל את הסירה, לא רציתי לחתור ולא רציתי לראות אף אחד מהחתירה. אבל באופן כללי זו היתה תקופה שלא היה לי חשק לשום דבר. האמת שקשה לי לפרט על זה כי זו לא תקופה שאני זוכרת לפרטי פרטים. בגדול חוסר חשק לקום בבוקר, דיכאון. זו היתה תקופה אפרורית.

"לא היה רגע של החלטה שאמרתי לעצמי 'אני לוקחת את עצמי ביידים והולכת על זה'. אך בשלב כלשהו זה היה מצב שפשוט לא יכולתי לקבל. זה סוף הסיפור? זה קרה לי מוקדם מדי! איפה אני...הסיפור שלי עוד לא התחיל".

חזקה מהרוח

"אני מרגישה שאם הירקון לא ניצח אותי, אז מי כן? מה עוד אפשר? אני מרגישה שזה הדבר האולטימטיבי. זה נתן לי המון כוח ואמונה בעצמי ואמונה שאפשרי ובאופן כללי התחושה שזה קשה אבל אפשר, קושי כבר לא מפחיד אותי, אז קשה, נו, אז?"

חלומות

"לסיים את הלימודים.

"קודם כל יש את האולימפיאדה בריו. רציתי שזה יהיה ב-2012, אבל היתה איזו תאונה קטנה שהפריעה לי בתוכניות. אני מקווה שאשתפר והכישורים שלי יחזרו למלואם. אני רוצה לקחת את החתירה כמה שיותר רחוק, גם אם יגידו לי שזה ייגמר בתחרויות בינלאומיות רגילות אז בסדר – אני רוצה להגיע לשם ולהשיג את זה".

דמויות השראה

"יואב קוטנר ופרופסור יורם עשת. שניהם נפגעו מאוד קשה, כל אחד והסיפור שלו. הם נפגעו גם כן בראש כמוני והגיעו להישגים מאוד מאוד מרשימים וזה נותן תקווה, אמונה – קרה לך משהו נוראי אז זה לא אומר שאי אפשר להתעלות מעל זה. עם שניהם נפגשתי ודיברתי והכרתי קצת יותר לעומק".

תפיסת עולם

"היום אני מביטה באופן אחר על החיים. אני רואה הרבה יותר את הקשיים של אנשים ואני יותר סובלנית אליהם. זה נתן לי אפשרות לראות איך זה מהצד השני. היום אני חווה את אותם הקשיים, בעיות בלימודים למשל, משהו שלא הכרתי לפני כן. היום אני מבינה את הקשיים של אנשים ומבינה שזה ממש לא התעצלות או משהו דומה לזה. אני יכולה להבין שיש קשיים אובייקטיבים וזה לא קשור לחוכמה או לאינטליגנציה.

"אני עוזרת לאנשים בלימודים. למשל, לבחורה מהחתירה, שאני עוזרת לה בלימודים ובאנגלית. יש גם ילדה שאני עוזרת לה במתמטיקה. לאט לאט מתווספות עוד סיטואציות בהן יוצא לי לעזור.

"אני מעבירה גם הרצאות על מוטיבציה ואמונה בעצמך וביכולות שלך. משהו שגם מאוד עוזר לי בשיקום שלי. עוזר מאוד לחשוב על הדברים שעברת ולהעלות אותם על הכתב לראות מה עשית בעצם. כשאני צריכה להכין הרצאה או לדבר לאנשים אני בעצם עושה עיבוד לתהליך שאני עברתי.

אם היית צריכה לתת כותרת לסיפור החיים שלך?

"ש-Shit happens. רשמנו את זה בוורוד על מדבקה ליום הולדת שלי וחילקנו את זה לכולם ביום הולדת 20 שלי".

בסיום התוכנית פנתה פיינגולד אל קהל המאזינים בבקשה כנה: "הסירה שלי במצב נוראי והמאמן שלי עובד בהתנדבות ואני לא יכולה להתאמן בהיקפים שתואמים את השאיפות שלי. אם יש מישהו ששומע את התוכנית ויכול לעזור כלכלית לתמוך ולאפשר לי לקיים את הספורט, אני מאוד מאוד אודה על כך. הצרכים העיקריים שלי הם סירה ומאמן והתמיכה שאני זקוקה לה עכשיו היא יותר גבוהה בעקבות התאונה".