כוכב ספורט בינלאומי
מאז שהיה נער צעיר וגילה את כישרון הרכיבה שלו, ברטלי נוכח שהישגיו כספורטאי מסייעים לו לממש את אמונותיו כאדם, ואילו הישגיו האנושיים דרבנו אותו להמשיך ולהצטיין ספורטאי, וחוזר חלילה. מי שמכיר את סיפורו של ברטלי יודע שלא כוח השרירים בלבד דחף את גלגלי האופניים שלו במורדות ובעליות של שבילי איטליה בימיה החשוכים ביותר.
ברטלי נולד ב-1914 למשפחה ענייה בעיירה ליד פירנצה. במציאות שבה פיתוח קריירה, חיים בריאים והזדקנות בכבוד היו חלום בלתי אפשרי כמעט, ברטלי החליט להשקיע את עצמו ברכיבה. הוא רכב מבוקר עד ערב על הגבעות של טוסקנה ופיתח חוסן גופני שסייע לו לשרוד את תנאי היום-יום הקשים.
עד מהרה הפך למקצוען. לא ארכו הימים עד שנזקק גם לחוסנו הנפשי כדי להתגבר על אובדן גדול: אחיו ג'וליו, שאף הוא היה רוכב מצטיין, נהרג באחד המרוצים. ג'ינו ברטלי היה אכול רגשות אשם, שכן הוא זה שדחף את ג'וליו לעולם הרכיבה. הוא פרש מהמקצוע, וכקתולי אדוק הפנה את אבלו לתפילה. בסופו של דבר החליט לחזור ולהתיישב על כיסא האופניים ואז תיעל את הכאב והאשם למוטיבציה. ברטלי היה נחוש להתחרות לזכרו של אחיו המנוח.
מכאן נפתח מסלול חיים שבו ג'ינו ברטלי הזרים כוחות מלבו לרגליו המדוושות, ניצח במרוץ אחר מרוץ, הפך לספורטאי מפורסם ולא הפסיק למלא מחדש את לבו בעוד ועוד כוח לעשות טוב בעולם. ב-1938, כאשר היה 24, ברטלי זכה בטור דה פרנס. הניצחון אמור היה להאיץ את עלייתו של כוכב הספורט האיטלקי, אבל אז המלחמה תקעה מקלות בין גלגליו.
ממסלולי המירוץ אל המחתרת
המצב הפוליטי לא אפשר לברטלי להשתתף בטור דה פרנס של 1939 או במרוצים אחרים מחוץ לארצו. מוסליני ניסה להשתמש בתהילתו של ברטלי להאדרת המשטר הפשיסטי, הוא לא ידע שלרוכב המהולל מזומנות תוכניות שונות לחלוטין.
ברטלי גויס לצבא וקיבל תפקיד כשליח על אופניים. אבל העובדה שהיה חייל בצבא איטליה, בת בריתה של גרמניה, גרמה לו שוב לבחור בחיים, ולא רק באלה שלו. ב-1943 גרמניה השתלטה על איטליה ואימת השואה החלה לאיים על יהודי ארץ המגף. באותם ימים חברו של ברטלי ביקש ממנו להצטרף למחתרת אסיזי שפעלה באזור טוסקנה להסתרת יהודים במנזרים.
זו הייתה בקשה גדולה. ברטלי כבר היה נשוי ואב לילד, "בגידה" במשטר האפל יכלה לעלות לו בחייו, אבל הוא אמר כן. ברטלי לקח על עצמו סיכון עצום והחביא משפחה יהודיה בדירה שקנה בכספו. הוא לא הסתפק בכך והחל להבריח מסמכים מזויפים ברחבי טוסקנה ואומבריה. הניירות האלה אפשרו ליהודים רבים מאוד להסתיר את זהותם ובכך להינצל מגירוש למחנות הריכוז.
הניירות מצילי החיים הוטמנו בשלדת האופניים של ברטלי ובספר התפילות שנשא עמו תמיד. הוא עבר בקלות את המחסומים שאוישו בחיילים גרמנים ואיטלקיים בזכות פניו שהיו מוכרות היטב באירופה מאז זכיותיו בטור דה פרנס ובמרוצים אחרים. ברטלי נהג ללבוש חולצה שנושאת את שמו ולרכוב בין המנזרים שבהם הוסתרו היהודים, לכאורה במסגרת אימוניו. הוא לקח מאותם יהודים מהם תצלומים שלהם שהושתלו בהמשך בתעודות מזויפות שהוכנו עבורם על ידי המחתרת, וגם אותן נשא אליהם. בדרך כלל הוא לא עורר חשד, אך גם כשבוצעו חיפושים בכליו, הניירות והתצלומים לא התגלו מעולם.
הוא פחד, הסיכון היה עצום, אבל המוסר גבר על הפחד והוא דיווש הלוך וחזור מסייע לעוד ועוד בני אדם, כ-800 בסך הכול ניצלו בעזרתו. ברטלי כאמור כבר הלך לעולמו, אבל היום, בזכותו, חיים עדיין יהודים איטלקים, עדים לגבורתו. המלחמה הסתיימה. ב-1948, עשור שלם לאחר זכייתו הראשונה, חזר ברטלי לטור דה פרנס. הוא היה אז בן 34, קשיש למדי במונחים של רוכבי אופניים מקצועיים, וידע שיזדקק ליותר מכוח שריריו כדי לנצח שוב. כמו שעשה לאחר מות אחיו, גם הפעם גייס ברטלי את כוחות הנשמה הגדולה שלו. בעזרתם צלח את קשיי מזג האוויר ותוואי המסלול הקשים (וגם את חיבתו לעישון סיגריות ולגימת קיאנטי, יש לציין). הוא ניצח שוב. היה זה ניצחון אישי אך גם ניצחון סמלי לאומה האיטלקית המתאוששת מהמלחמה האיומה.
ROAD TO VALOR by Aili and Andres McConnonבימים אלה יצא הספר Road to Valor ("הדרך אל הגבורה") מאת איילי ואנדרס מק'קונון, המספר את סיפור חייו מעורר ההשראה של ג'ינו ברטלי. בספר מצוטט משפט שאמר לבנו אנדראה: "אם אתה טוב בספורט, הם מצמידים מדליות לחולצתך ואז הן זורחות במוזיאון כלשהו. מה שמורווח בזכות מעשים טובים מוצמד לנשמה וזורח במקום אחר".
צידה לדרך
"הגבורה כמוה כאהבה; מזונה היא התקווה" (נפוליאון בונפרטה)
