פעם בכמה זמן עוברת לידי הזדמנות של פעם בחיים, כזאת שלא חוזרת. משהו שרציתי מזמן, חלמתי עליו או אפילו לא העזתי לחשוב שאפשרי. הצעת עבודה, הזדמנות עסקית, או חברות חדשה. אני רואה אותה, את ההזדמנות, שטה בשמיים שלי, מזהה אותה ללא ספק בין שאר העננים ויודעת שאם אני קופצת מספיק גבוה, יכול להיות שאני קוטפת אותה, כי היא ממש כאן, עכשיו, במרחק נגיעה.
אני שוקלת אם כדאי. בינתיים הגוף שלי בכוננות, מכווץ מהתרגשות וגם מריכוז, כמו לפני קליעה לסל מקו העונשין. יש משמעות לתזמון. אם אני מהססת יותר מידי, זה חומק ממני הלאה, ואני נשארת עם הרגשה חמוצה של פספוס. ואם אני קופצת מוקדם מידי אני מקלקלת הכל!
אני מתקשה להחליט אם כדאי בכלל לנסות. יש מצב שאני נכשלת, מפסידה, מושפלת, אולי אפילו נוחתת חזרה לא טוב, מתרסקת. אני שוקלת אם לעשות את הצעד, להעז, לפרוץ קדימה, ליזום, לקטוף את מה שיכול להיות שלי. אבל משהו ממסמר אותי לרצפה, עוצר את התנועה, מתנגד לה. "אם זה צריך להיות שלך, זה פשוט ימצא אותך", אני שומעת איזה קול מתוק ורך בתוכי, ואני נזכרת בכל אותן פעמים בהן משהו ממש טוב פשוט הפתיע ופגש אותי, מבלי שעשיתי שום תנועה, רק האמנתי בכל ישותי שזה מגיע לי, בלי ספקות. ללא רגשי אשמה. בשלמות, וזה פשוט נחת אצלי, בלי מאמץ.
עדיין עומדת מול הענן, אני מיישרת את עצמי, מזדקפת. מבט חטוף אחרון אל האופק ואני מפנה לענן את הגב בנחישות. אני מזהה את הרצון לרדוף לתפוס ולאחוז כנובע מאגו, מצורך בשליטה, מתשוקה לאחוז בעמדת כוח. אני ממשיכה לעמוד שם. חצי ממני מוכן לקפוץ. השני ממוסמר וקפוא.
ואז אני חושבת: בדיוק כפי שהצמח לא מתעורר בבוקר ואומר לעצמו: "קדימה, בוא נצמח היום", אלא פשוט צומח, כך גם אנחנו. צמיחה, התקדמות והתפתחות הם חלק מהטבע שלנו. בעצם, אם לא נפריע לעצמינו טבעי שנצמח מהר יותר, נכון יותר וטוב יותר. הכמיהה שלנו לקטוף פוטנציאלים ולשזור מהם את זר החיים שלנו לא בהכרח נובעת מאגו, אלא מכוח חיים בסיסי, מצורך בשינוי איזון ודיוק, מרצון להתנסות באתגרים חדשים, בלמידת שיעורים נוספים, בהתנסויות אחרות. בדיוק כמו לצמח, אם יהיו לי תנאים טובים אני אצמיח גבעולים יפים, אפרח במלוא הדרי ואניב פירות בשפע.
מה שצריך לקרות יקרה מאליו?
כשהזדמנות כזאת טובה חולפת לידינו, האם אנחנו צריכים להתאמץ כדי להשיג אותה, או שמספיק רק להאמין בכל הלב שמגיע לנו? האם אנחנו צריכים להיות אקטיביים ולעשות משהו כדי שמה שאנחנו רוצים יקרה, או שרק לעבוד על תודעת השפע שלנו ולהישאר פאסיביים זה מספיק? תמיד שאני צריכה לנקוט פעולה אקטיבית לטובת עצמי התנועה שלי נבלמת. פתאום זה נראה לי לא ראוי. מלא אגו. לא מדויק. מלוכלך. "בשביל מה?", אני שואלת את עצמי, "מה זה ייתן? הכל טוב כמו שהוא, לא?", אני מזכירה לעצמי את הפשטות, ההסתפקות במעט והשמחה במה שיש. אני מודעת לזה שלא באמת צריך הרבה בשביל להיות מאושרים. להישאר עם שתי רגליים על הקרקע או לעוף? (צילום: Shutterstock)
