מכירים את המשפט מהשיר "וידוי" של אלכסנדר פן: "אם יהיה זה שנית אל יהיה זה אחרת"?. "כן היה זה לא טוב, היה רע לתפארת", שרה הזמרת על "אהבה עניה וסוררת", ובכל זאת היא אומרת: "אם יהיה זה שנית אל יהיה זה אחרת / יהיה כך, כך יהיה אות באות".

כמה אנשים אתם מכירים שמסכמים כך את חייהם עד כה? כמה אנשים אומרים: לא היה קל, אבל אני לא מתחרט, או זו היתה אהבה קשה ומרה ואיני מתחרטת עליה? כמה אנשים אתם מכירים שאומרים את ההפך על חייהם? ההפך, זאת אומרת: הלואי שהיה אחרת. כאלו שאומרים: אם יהיה זה שנית, שיהיה זה אחרת!

מה עדיף? איזו גישה עדיפה במטרה לסכם את משמעות החיים? זה לא שהראשונים אופטימיים והאחרונים פסימיים. זה לא שכשאומרים "אל יהיה זה אחרת" מצביעים על חצי הכוס המלאה וההפך. יש יופי בזה ובזה. יש אומץ בזה ובזה. יש גם פחד, הרבה פחד, בזה ובזה, ויתור, השלמה, פיספוס, החמצה.

"את החיים צריך לחיות"

מבחינת משמעות חיים, אני רוצה לשאול האם ייתכן ששתי הגישות מוטעות? לא מדובר בטענה נקודתית, אלא בסיכום פרק חיים או סיפור חיים. הייתכן שזאת טעות לקבוע שורה תחתונה לחיים? שמא אין לחיים שורה תחתונה?

החיים הם לא בעיה שצריך לפתור, את החיים צריך לחיות. ומשמעות חיים צריכה לבטא בדיוק את זה: את המשמעות של לחיות. בפועל, כפי שכל אחד ואחת מכירים מנסיונם, לחיות זה לעשות שוב ושוב הרבה מאוד דברים (לנשום, לאכול, לצחצח שיניים, לישון, לשלם חשבונות, לקלל, להתעצבן, להתעייף); ולחיות זה ליצור דברים חדשים, התנסויות, מקומות, אנשים, מחשבות, תחומי עניין, לשבור שגרה, לעשות דברים ישנים בצורה אחרת, בצורה חדשה; ולחיות זה גם לדעת להרוס, לזרוק לפח, להפטר ממה שלא משרת ומקדם, ממה שלא תומך, מפרה, מעורר, משפר, לדעת להפרד מדברים ומאנשים ומצבים, בין אם הפרידה ביוזמתנו ובין אם היא נכפית עלינו.

השילוש הזה של התמדה, בריאה והרס – נוכח במינונים שונים בכל רגע בחיים, והוא זה שמבטיח תנועה ושינוי, והוא זה שמבטיח שאין ולא יכולה להיות שורה תחתונה שהיא משמעות החיים, באף גיל, באף מצב, באף פרק חיים.

יודע שאינו יודע. סוקרטס (צילום: shutterstock)
יודע שאינו יודע. סוקרטס (צילום: shutterstock)

אולי לזה התכוון סוקרטס, שנחשב בעיני עצמו ובעיני אחרים לחכם באדם, כשאמר שהוא יודע שאינו יודע. מה בעצם סוקרטס לא יודע? הוא בטח לא חשב שהוא יודע פחות מאחרים, קרוב לודאי שההיפך הוא הנכון. יהיו מי שיחשבו שניתן לקבוע שורה תחתונה לחיים, ומולם תתייצב החכמה הסוקרטית שמגדירה את מה שאי אפשר לדעת, ובמקרה הנוכחי המדובר באי האפשרות לדעת מהי משמעות החיים בכלל ואולי אף מהי משמעות חיי בפרט.

אם אי אפשר לדעת בודאות מהי השורה התחתונה והמסכמת של משמעות חיים, בודאי שאי אפשר לקבוע שמדובר במשמעות טובה או רעה, וגם אין הגיון לבקש שיהיה זה אחרת או שלא יהיה אחרת.

ללמוד לעוף ולהתקדם בחיים

מה ההפך של שתי הגישות: "אם יהיה זה שנית אל יהיה זה אחרת" או "אם יהיה זה שנית שיהיה אחרת"? על כך אומר ויקטור פראנקל שהמשימה היא בכל פעם: לחיות את החיים מחדש כאילו קלקלת הכל בפעם הראשונה. ההגיון של לבחור להתחיל מחדש, אבל ממקום שרוצה שיהיה זה אחרת, מכוון לאחריות וגם לאקטיביות ויצירתיות. כשאומרים: אל יהיה זה אחרת או כשאומרים: שיהיה זה אחרת, הדימוי הוא כמו מי שמתיישב לשולחן במסעדה וממתין למנה ואז מדווח: טעים לי או לא טעים לי/אזמין את זה בפעם הבאה או לא. אבל מי שמאמץ את הגישה של להתחיל את החיים מחדש כאילו קילקל בפעם הראשונה, דומה למי שבמקום להתיישב בכיסא נכנס למטבח ושואל את עצמו איך אני משפר את מה שכבר אכלתי בעבר או איך אני מכין דברים חדשים.

העיקרון שמסתתר כאן הוא שלהתקדם בחיים (ולהתקדם בהם משמע לקדם את משמעותם), אומר לעשות בכל פעם טעויות חדשות. עשיתְ טעות חדשה, במקום סטירת לחי מגיעה לך מדליה: התקדמת! נפלתַ בפח באופן שלא הכרת: יכול להיות שרגע השפל הזה מעיד שניסית משהו חדש. על המשהו החדש מגיעה לך מדליה. לא בגלל שהעיקר ההשתתפות (כמו שאומרים לילד שהפסיד בתחרות), אלא בגלל היצירתיות, בגלל התעוזה, בגלל הנסיון להצמיח לעצמך כנפיים, לעוף למקומות חדשים. זה שיעור כואב וקשה. מאוד. אולי בגלל זה מעטים הם המבוגרים שמעזים "להתקדם בחיים".

לחיות זה גם לדעת להרוס, לזרוק לפח, להיפטר ממה שלא משרת ומקדם (צילום: shutterstock)
לחיות זה גם לדעת להרוס, לזרוק לפח, להיפטר ממה שלא משרת ומקדם (צילום: shutterstock)

דווקא כשאנו מוצאים את עצמנו מתעצבנים בפעם האלף, אומרים בפעם המיליון ומעקמים את האף בפעם המי יודע כמה – דווקא אז אין למידה, אין התפתחות, אין יצירתיות, יש סטגנציה. וגם אם אנו יודעים היטב או לא יודעים כלל למה אנחנו לא משנים את המצב – תמיד יש בידינו האפשרות לשנות את יחסנו למצב.

בפעם הבאה שבן הזוג/הילד/ההורה/הבוס מעצבנים, עלינו לחלץ מתוכנו תגובה חדשה במקום זו האוטומטית. תגובה חדשה יכולה להתבטא בחיוך, צחוק, התעלמות או צעקה. על ההצלחה הזו מגיעה מדליה. חשוב לזכור: התגובה לא חייבת להיות אותנטית ולבוא ממקום אמיתי בתוכי. אפשר לתרגל תגובה חדשה בהשראת אחד העקרונות של היוגה צחוק, שם מנחים: FAKE IT TILL YOU MAKE IT, תזייף עד שזה יהפוך לטבעי.

צידה לדרך

"אין פניות שגויות. רק נתיבים שלא ידענו שאנו אמורים לצעוד בהם" (גיי גבריאל קיי)

ד"ר תמי אילת-יגורי היא מרצה בחוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב, במכללה האקדמית לחברה ואמנויות וב"קתדרה - מרכז לימודים חוויתי".

לאתר מהות החיים