"נושמת בצניעות את פעימות העולם"
למדתי, למשל, שלא כל מה שאבקש יתקיים. שהסבל בתוכי גדול יותר מן הכאב שבא מן העולם. למדתי שאחיזתי בדברים – באנשים, בזיכרונות, בהנאות הגוף והחומר או בנפלאות רוח – האחיזה הזאת מייסרת ומכאיבה. למדתי שאש האיבה שורפת אותי כהרף עין, ושחום האהבה מאיר במתינות ובחמלה. כאילו המדובר באש אחרת. עוד למדתי ש'ככה' זו כן תשובה, ואפילו – כמה מוזר - מקור למעט נחת, קבלה, השלמה. למדתי שלקבל את הדברים הקטנים משמע לצעוד צעד קטן בדרך ארוכה לשחרור הלב.
למדתי (ועדיין עלי להמשיך וללמוד) להקשיב בסבלנות לפחד, לבכי ולעיוורון. למדתי לנשום בחמלה ובמתינות אל הכאב. לחבק ברוך ובהבנה גם את הגעגוע שלא מרפה. למדתי להתיידד עם בערות הלב ולהטות אוזן גם לקנאה ולצרות העין. למדתי להתבונן בצער שאין לו סוף. פעם חשבתי שיום יבוא ויוכל להסתלק. היום, זקנה מעט יותר, יודעת לומר בהכנעה שסיומו של הכאב הוא אולי רק עוד אשליה.
החיים: ריקוד של אינספור רגעי עכשיו
למדתי עם השנים לתת יותר מקום לעצמי ולאחרים. לרווח את הזמן. לפרום את הדקות שנערמות להן מעצמן. להתיר את קשרי המורכבות. למהר פחות. להיות יותר. להספיק פחות. לנשום יותר. חזרתי להתרגש מתנועת העננים, מריקוד העשבים ומניחוח העלים אחרי הגשם. למדתי מהם, שכמותם שלא אוכל להיות מי שאינני. לכל היותר אוכל להיות מי שהנני כבר. למדתי שלדרך יש קצב משלה ושהיא חכמה יותר מן ההולכים בה. שאין דבר שהיא מסתירה בסיומה, ושאין דבר שחסר בה מראשיתה. למדתי שלא ניתן להשיג בה דבר, וגם שלא ניתן לחמוק ממנה, כי אין לאן. למדתי שאי אפשר להגיע בסופה של הדרך אל סופה, אלא אולי רק לנקודת ההתחלה. שהמסע הזה ושמו 'חיי' הוא ריקוד של אינספור רגעי עכשיו, מסע מבטן האדמה אל בטן האדמה: תנועה עתירה במשמעות והבל מוחלט. תנועה עמוקה וחסרת פשר. מרגשת ונעדרת כל עניין. למדתי את הגם וגם בכאב גדול, מבינה שאלה הם פיסות חיי. למדתי את החיים מן החיים. מילדי, מבן זוגי, מן ההליכה היחפה על שפת הים, מן המגע של כף הרגל בחולות שבלב הפרדסים, מן הריחות של הנחל, מציוצי הציפורים, מן השתיקה שגזרתי על עצמי, שרק בזכותה יכולתי לראות ולשמוע, אבל גם מן השיחה במכולת או בדרך לבית הספר. למדתי מהנשים ומהאנשים – תלמידים, שכנים, חברים, קרובים ומורים – אלה שבאו לשאול, לתהות, לשתוק, להתבונן, ללמוד, להקשיב ואלה שבנדיבותם באו לחלוק פיסה אינטימית של כאב. למדתי להקשיב וללמוד מכל מלמדי אלה, גדולים וקטנים, אהובים ואהובים פחות. כמיטב יכולתי השתדלתי ללמוד מכולם. מודה בקידה כנה וחרישית על המפגש עם היפה והכואב. למדתי ולמדתי. אבל אללי, אני יודעת שאינני יודעת דבר. יודעת שעלי להמשיך וללמוד. ללמוד בלא לדעת, ללמוד לא לדעת. ללמוד להתפנות ולשכוח את הלמידה.ד"ר נעמה אושרי מנחה ומלמדת פילוסופיה ופסיכולוגיה בודהיסטית. משדרת ברדיו מהות החיים את התוכנית "מה שלימד הבודהה" יחד עם דליק ווליניץ. להאזנה לתוכנית לחצו כאן .