אני לא יודעת מה איתכם, אבל כשאני שומעת את צמד המלים "משעעעמם לי" יוצא מפיה של בתי הקטנה (השניים האחרים פשוט גדולים) קשה לי מאוד להישאר אדישה. יש משהו בצמד המילים הזה שמוציא אותי משלוותי, גורם לי למשהו תזזיתי, כאילו שכמשעמם לה – זה באשמתי. וכאשמה, אני מיד מנסה לטכס עצה ושולפת במיומנות רשימת הצעות למרות שברור לי שהסאגה הזו לא עומדת להסתיים כמו שאני רוצה.

אולי תציירי? "לא בא לי".

אולי תכתבי? "לא בא לי".

אולי תזמיני חברה? "לא בא לי".

מה עם איזה משחק קופסנ? "לא בא לי".

אחרי ארבעה לא בא-לים אני נשברת ואת קצינת הבידור הנאורה מחליפה משוגעת, שצועקת "את כבר מספיק גדולה, תמצאי מה לעשות. את לא רואה שאני עסוקה?!". אם במקרה אני זוכרת שההורה לא צריך להתערב ושום אסון לא יקרה אם היא תשתעמם קצת בחדרה אני מוסיפה בלי להתבלבל: "מבחינתי את מוזמנת להשתעמם בהנאה".

מאז שאני זוכרת את עצמי שום דבר לא עניין אותי או ליתק דיוק - הכל שיעמם אותי. היה לי אבא שידע הכל וכשאני אומרת הכל אני מתכוונת להכל: בכל שניה ודקה הוא חש צורך עז ללמד אותי כדי להעביר לדור הבא את הסגולות שמביא עמו הידע הנפלא. כמרדנית ידועה, גם בחלק הזה המרידה ניצחה - בכל פעם שיידע היה בסביבה הדפתי אותו והרגשתי שיצאתי עם ידי על העליונה.

עד שהגעתי לעולם האימון, לעולם שמתעסק בנפש האדם וביכולת לגרום לו לשנות את עולמו והתמכרתי. התמכרתי לכלים, לשיטות ולגישות שמאפשרים לנו להסתכל אחרת על הדברים, כלים המפחיתים את הסבל ומאפשרים לנו להיות יותר מאושרים. מאז, בכל פעם שמשהו תפס לי את התודעה לא היה מצב שאני לא מנסה.

איך מאמנים ילד להתעניין?

וזה מה שקרה כשרינה כורש הגיע לאולפן אסימונים כדי לדבר על אימון ילדים. היא סיפרה על כלים שבאמצעותם ילדים משפרים את הבטחון העצמי, מצליחים יותר בלימודים ומרחיבים את מעגל החברים. בשלב מסוים, כורש אמרה: "על מנת שילד יהיה יותר חברותי צריך לאמן אותו בשלושה דברים: ביכולת שלו לבוא לידי ביטוי, בכוונה שלו ובהתעניינות שלו". התעניינות? נדלקתי אחרי שנים של דיכוי שריר ההתעניינות.

עניין אותי לדעת איך מאמנים ילד להתעניין ולא לראות בידע דבר מאיים. "יש תרגיל שאני מבקשת מהמתאמנים שלי לעשות: לבחור חפץ שלא מעניין אותו ולומר עליו עשרה משפטים", הסבירה. תודו שזה לא נשמע כזה מהפכני, מה גם שתוך כדי שידור ניסיתי להגיד עשרה משפטים על הכיסא שהיה לידה והגעתי רק לחמישה.

הגרביים צבעונית, הגרביים מסריחות, הגרביים מתחת לשולחן, לגרביים שלי יש חור (צילום: Dreamstime)
הגרביים צבעונית, הגרביים מסריחות, הגרביים מתחת לשולחן, לגרביים שלי יש חור (צילום: Dreamstime)

כשיצאתי מהאולפן התקשרתי הביתה ובתי הקטנה ענתה. "היי בובה שלי", אמרתי ומהעבר השני כבר זיהיתי את הטון שיכול להוציא ממני רק רע. "אממממא", היא יללה, "משעמם לי". כבר הייתי בדרך להגיד שתעזוב אותי באמא שלה, אבל החלטתי לנסות את השיטה של המרצה. "מאמי, מה הדבר הכי משעמם שאת רואה?". הקטנה, שהיתה די מופתעת מהשאלה, חשבה רגע ואמרה "זוג גרביים". "מצויין", אמרתי ושיתפתי אותה: סיפרתי לה על ההרצאה ועל המשחק המוזר והיא מצידה התלהבה. "לא נראה לי שעל גרביים זה יעבוד", אמרתי וברור שהקטנה שלי מיד קפצה. "באמת? תתחילי לספור": הגרביים צבעוניות, הגרביים מסריחות, הגרביים מתחת לשולחן, לגרביים שלי יש חור, את הגרביים לובשים על הרגליים, הגרביים בדרך כלל בתוך הנעליים, הגרביים שלי בצבע ורוד, הגרביים שלי נוגעות זו בזו, לגרביים שלי יש שוליים עגולים, על הגרביים שלי מצויירים חתולים.

השיעמום כהזדמנות להתעניינות

נדהמתי. כל ההוויה של הילדה השתנתה: מילדה משועממת, מעצבנת ונרגנת היא הפכה לילדה גאה, מתעניינת ושמחה. הקיטור בנוגע לשיעמום נעלם כלא היה וכשניסיתי לומר עוד משהו היא מיהרה ואמרה "טוב ביי אימוש".

בבוקר למחרת, במקום להתחיל את הבוקר באין לי כוח ולא בא לי, שוב מצאנו את עצמנו נקרעות מצחוק כשהקטנה ניסתה למצוא עשרה משפטים להגיד על פיפי. זה התחיל בפיפי הוא צהוב ונגמר בפיפי מנקה לנו את הגוף. בערב, כשסיפרתי לאיש שלצידי על הקסם, הוא אמר "זה אימון מעולה בהתבוננות " ואני חשבתי שזה אימון מעולה בפיתוח הסקרנות ועוד יותר אימון מעולה בלהפוך את הדבר הכי משעמם לדבר הכי מענין.

מאז, בכל פעם שהבת שלי אומרת "אמא, משעמם לי", האוטומט של לכעוס או להתעלם מנסה להידחף, אבל שניה לפני שאני יורה אני נזכרת שיש לי כלי חדש ואז אני שואלת: "מה הדבר הכי משעמם שאת רואה?".

אם אהבתם - אני שמחה, אם לא - פשוט תנסו לחבר עשרה משפטים על הכתבה.

בהצלחה.

התוכנית "אסימונים" עם ענת קלו לברון משודרת בכל יום שני בשעה 14:00 ובשידור חוזר ביום שישי ב11:00. לחצו כאן להאזנה לתוכנית.

לאתר מהות החיים