לטלפון, ממש כמו לפינוקיו, קרו המון דברים מאז שהוא ירד מהחוטים. ככל שחלף הזמן, הועמסו עליו עוד ועוד פונקציות וככל שהועמסו עליו עוד פונקציות, הוא הפך ליותר ויותר טראבל מייקר, לפחות במובנים מסוימים. הטלפון השתנה, זה ברור. אבל מה קרה לנו בינתיים?
המוצא לוקח: לאבד את עולמך ברגע
ניסוי שביצעה חברת Symantec עונה, אולי, על השאלה הזאת. מבצעי הניסוי, או יותר נכון התרגיל, השתמשו ב-50 מכשירי טלפון חכם שאותם הטעינו באפליקציות ובמידע אישי ועסקי שגרם להם להיראות כאילו הם שייכים למישהו. לאחר מכן הטלפונים "נשכחו" במתכוון באזורים הומי אדם בערים ניו יורק, וושינגטון, לוס אנג'לס, סן פרנסיסקו ואוטווה וחיכו שמישהו ימצא אותם. בעזרת אפליקציה שהותקנה במכשירים מבצעי התרגיל יכלו לעקוב מרחוק אחר כל הפעולות שבוצעו בהם. התוצאות? לא משהו.
התברר שרק מעט מאוד אנשים טרחו לנסות להחזיר את האבידה לבעליה. לעומת זאת, כמעט כל מי שמצא אחד מהטלפונים (96% מהמוצאים) ניסה לחדור באופן כלשהו למידע עסקי או אישי שהיה מאוחסן בו: 60% מהמוצאים ניסו לצפות במידע מרשתות חברתיות ובאימיילים של הבעלים של המכשיר (הם כמובן לא ידעו שמדובר בבעלים פיקטיביים); 80% מהמוצאים ניסו לחדור למידע עסקי, כולל תיקיות שסומנו בבירור בשם "משכורות משאבי אנוש"; חלק מהמוצאים ניסו להשתמש בתוכנות לשליטה מרחוק במחשבו של בעל הטלפון; כמעט מחצית מהמוצאים ניסו לקרוא מידע בנקאי שהיה על הטלפון. מי שמאבד את הטלפון החכם שלו מקווה שהמוצא ייגש למידע האישי שלו כדי לאתר אותו ולהחזיר את האבדה הביתה בשלום, אבל כאן אנחנו רואים הרבה מציצנות ומעט מאוד ניסיונות להשבת הרכוש לבעליו.
את הממצאים צריך לקחת כמובן בעירבון מוגבל, שכן חברת סימנטק העומדת מאחורי פרויקט המכשירים האבודים (שנקרא, אגב, Smartphone Honey Stick Project) היא חברת אבטחת מידע. ככזאת יש לה עניין לגרום לנו לחשוב שהנתונים שאנחנו מאפסנים במכשירים הניידים שלנו עלולים לדלוף.
האדם בשירות הטלפון - זמין לשירותך תמיד
אבל גם עם העירבון המוגבל הזה, הפרויקט מעורר מחשבות ותהיות. חלק גדול כל כך מהחיים – החל מתחזוקת קשרים חברתיים, דרך תיעוד הילדים ואיסוף המתכונים מהארוחה המשפחתית האחרונה, ועד תוצאות בדיקות רפואיות– מנוקז למכשירים הניידים והולך איתנו לכל מקום, כל הזמן. מה זה עושה לנו?
שאלתי את ד"ר ירדן לוינסקי, מנהל מרפאת עידן לטיפול נפשי מקוון בבית החולים שיבא, האם החיים אונליין כמעט 24 שעות שינו את הדרך שבה בני אדם חושבים ומתנהגים. "אין ספק שהסביבה שאנו חיים בה משפיעה על דפוסי התנהגות וחשיבה", עונה לוינסקי בתשובה ששוגרה אלי באמצעות המייל. "מכיוון שאנחנו חיים בסביבה מקוונת, שבה אנחנו יכולים להיות מחוברים כל הזמן, והחברה מצפה מרבים מאיתנו להיות מחוברים כל הזמן, עצם החיבור הקבוע משפיע על היבטים רבים בהתנהלות היומיומית שלנו, על הציפיות שלנו מעצמנו ומהסביבה. האם אנחנו חייבים לענות לכל הודעת SMS מייד? האם אנחנו צריכים להיות זמינים למעסיק גם כשאנחנו לא בשעות העבודה רק כי יש לנו גישה למייל מהבית או מהנייד?"
השאלות שלוינסקי משאיר פתוחות מזכירות לי, ולא בפעם הראשונה, שהזמינות המתמדת הזאת, שאמורה לייעל את התקשורת ולחסוך לנו זמן (אפשר לעבוד כשעומדים בפקק, הללויה!) רק גורמת לנו לעבוד הרבה יותר קשה ומטשטשת את הגבולות הדקיקים גם ככה שבין עבודה לפנאי. המכשירים (וכשאני אומרת "מכשיר" אני מתכוונת למכלול: חתיכת הפלסטיק עם הכפתורים והאורגניזם האנושי שמחובר אליה) טשטשו עוד כמה גבולות.
המחשב פרטי – האדם חשוף
האם יש טעם לדבר בכלל על פרטיות בעולם של רשתות חברתיות וכאשר חלק כל כך גדול ממה שאנחנו עושים/אומרים/מתקשרים עם הזולת קורה בתיווך דיגיטלי? אני שואלת את לוינסקי. "פרטיות היא עניין של מוסכמה חברתית", הוא משיב. "אני חושב שיש פער ניכר בין תפיסת הפרטיות שלנו לבין המציאות של הפרטיות שהיא הרבה פחות ממה שאנחנו חושבים. אולם ברגע שאנשים מודעים לנושא הפרטיות וזה חשוב להם, הם יכולים להגדיר לעצמם גבולות פרטיות ולשמור עליהם. לדוגמה, למרות שיש לי נוכחות אינטרנטית משמעותית מעל 10 שנים, כולל בלוגים, פרופילים ברשתות חברתיות ועוד, אין בשום מקום תמונות של הילדים שלי, רק בגלל שהחלטתי שהתחום הזה הוא פרטי. אבל העובדה היא שלרוב האנשים פשוט לא אכפת מהפרטיות ונוח להם עם מצב של חוסר מודעות בנושא".
אין ספק - יש פה קץ'. נניח שאני קונה את האשליה שהמכשירים הניידים אכן חוסכים לי זמן. בתור עבד של הזמן אני מנהלת את חיי החברה שלי דרך חתיכת פלסטיק עם ציור של תפוח. אני לא מחכה לשעות הערב כדי להתקשר לחברים דרך הטלפון הקווי מהבית שלי לבית שלהם. יש לזה מחיר: פיסת אינטימיות גדולה הולכת לאיבוד. אמנם, כמחווה חברית מפרגנת, אני יכולה לעשות לייק על התמונות של אור, מור ודור תוך כדי פגישת עבודה, אולי אפילו להשקיע ולכתוב תגובה: מהממים! אבל אני יודעת שהלייק הזה חשוף לעוד עשרות, מאות ואולי אלפי עיניים. אני לא שומעת את הקול של החברים שלי, ועד שלא תהיה פונקציה של סימון לייק על לייק, גם לא אדע אם הם בכלל שמו לב שהתמונות מצאו חן בעיניי.
בעוד בשם החיסכון בזמן אני מאבדת מגע קרוב עם אנשים לטובת ה-SMS, המייל והלייק, פרטים אינטימיים מחיי חשופים או עלולים להיחשף בפני זרים גמורים, גם אם אאבד את המכשיר וגם אם לא.
אני מאלה שטמנו הרבה אבל לא את כל הביצים שלהם בתוך מכשיר קטן ומצפצף. אז אם אני לא עונה ל-SMS שלכם, אל תיעלבו – אולי זה סימן שמתחשק לי לדבר איתכם. לדבר באמת.
