אלי דבי הוא יו"ר ומנכ"ל עמותת "לנצח אחי", עמותה של אחים ואחיות שכולים. דבי הוא אח שכול של סמל צדוק דבי ז"ל, שנהרג ברמת הגולן בשנת 1978. את המכתב כתב שבוע אחרי שאחיו נהרג אך רק 32 שנה אחרי הוא הרגיש שהוא יכול להביט למוות בעיניים ולהוציא את המכתב הזה לאור:
הייתי בן 17 כשזה קרה, שיחקתי במגרש המשחקים ונכנסתי למקלחת, אמא הייתה במטבח מכינה מאכלי שבת ואבא עדיין בעבודה.
שמעתי צלצול בדלת, חשבתי שאבא חזר מהעבודה, הקשבתי!!!!!!!
אמא פתחה את הדלת, שמעתי זעקה:" מה קרה?".
נשארתי המום לשמע הזעקה מחשש שאולי קרה לאבא משהו, אמא החלה בזעקות ויללות,פתחתי את דלת המקלחת וראיתי עשרות אנשי צבא, שכנים וחברים.
צעקתי "אמא"!', כששערות גופי סומרות.
כשהבחנתי באבא בכל ההמולה שהייתה בבית, הבנתי שאחי היחיד, צדוק, לא יחזור שוב עם מתנות וחמימות.
ניגשו אליי שכנים וביקשו שאתלבש ואצא.
בעודי מתלבש אני שומע את זעקות אמי: "צדוק, למה, למה? איפה אתה? אני רוצה לנשק אותך. עמי,למה לקחת אותו, עמי?".
עמי הוא אח של אמי, שנפל בהיתקלות עם מחבלים ביריחו ב-1968.
אבא הוסיף מהצד: "זהו אילנה,אין לנו צדוק! צדוק הלך? גמרנו?".
32 שנה לא הצלחתי לקרוא את המכתב שכתבתי לעצמי שבוע אחרי שאחי נהרג.בהקמת עמותת "לנצח אחי" לפני שנתיים וחצי מצאתי בית חם לאחים שכולים כמוני, מקום שבו אני יכול לפרוק את כאבי, לשתף אחים כמוני ואפילו לקרוא את המכתב שנכתב לפני 32 שנה.
צדוק אחי, השארת אותי לבד עם אבא ואמא שמאוד אהבו אותך, לקחת ממני את ילדותי, את הנפש השמחה שהייתה לי, לקחת אותי איתך. היית לי אח, אך גם חבר. ישנו יחד באותו חדר, רבנו יחד ותיכננו קטעים על ההורים.יום שישי, אבא עושה קידוש, הכיסא שלך ריק ואבא מסתכל ובוכה, מסתכל ובוכה, אפילו פיסת חלה משאיר לך, אולי תחזור.
מה אני עושה עכשיו, ילד בן 17 לפני צבא? הפכתי מילד שובב של הורי לשומר שלהם.
צדוק, סלח לי! לא בכיתי שנים, לא יכולתי, הייתי צריך להיות חזק בשביל ההורים, כך ציפו ממני.
שכחתי את עצמי, שכחתי שלקחת איתך חלק ממני.
אתה מבין, צדוק, שעכשיו, אחרי 32 שנים, אני בוכה???
אתה זוכר צדוק את מפקד הגדוד שלך, אל"מ אברשה?
אבא היה מזכיר אותו, תמיד ידעתי שהוא הכיר אותך, אפילו ביקר את ההורים בשבעה ואף לאחר מכן. אותי הוא לא הכיר, אני רק אחיך.
חיפשתי אותו ולפני חודש הלכתי לפגוש אותו, כדי לדעת קצת יותר עליך ממה שאני לא ידעתי. כשהוא דיבר הרגשתי כאילו אתה, צדוק, היית בחדר. הרגשה מוזרה כזאת. הוא היה היחיד מבין האנשים ששירתו איתך שפגשתי.
אתה יודע, צדוק, כשהלכת היית בן 21, אבל נשארת בגיל הזה ואני גדלתי, התחתנתי עם דליה ויש לי שלושה ילדים מקסימים: מור בצבא, אוראל וליאל. אבל אין לי אותך, אין לי אח אמיתי.
לילדים שלי לעולם לא יהיה דוד. הם רואים את תמונתך אצל אמא, מכירים את ה"הדוד שבתמונה".
חג פסח לעולם לא יהיה אותו חג, תמיד תהיה חסר עם הבדיחות שלך.
הילדים שלי שומעים כל הזמן "לנצח אחי, לנצח אחי". הם רואים שמצאתי אנשים כמוני שמבינים אותי.
איבדתי אותך, אבל קיבלתי עוד עשרות אחים אחרים.
צדוק, איך לא תהייה לידי בחתונה של הילדים שלי??
אמא מלווה אותי לכנסים של "לנצח אחי" כאחות שכולה, עכשיו היא מבינה כמה היה חסר לי כל השנים לדבר עליך.אני מבטיח לך, צדוק, שאנציח אותך לתמיד, אפילו שמשרד הביטחון לא שולח לי הזמנות לטקס שלך.
אולי תחזור צדוק ואפסיק להיות אח שכול? אולי תחזור צדוק???
עמותת "לנצח אחי" הוקמה במטרה להביא להכרה ולהתייחסות של החברה ושל הרשויות בישראל לקיומם ולמצוקתם של האחים השכולים של חללי כוחות הביטחון. גיבוש כל האחים והאחיות השכולים של כוחות הביטחון במדינת ישראל, תחת קורת גג אחת, מכילה ותומכת, אשר תשמש עבורם כתובת ראויה לצרכיהם ולמצוקתם. מייל ליצירת קשר: brotherorg@gmail.com
