אמצע ספירת העומר, מוצאי יום כדור הארץ בואכה יום העצמאות. מבחינתי אלה ימים מוזרים מאוד, שלא לומר מטרידים. איומי הגשם הולכים ופוחתים, בשדות נראים עדיין שרידי פריחה, החום הגדול נמצא עדיין מעבר לפינה ופרפרי לבנין הכרוב מנסים למצות את מה שנשאר מהחרציות וצנון הבר. זהו זמן נפלא לצאת החוצה, לנשום עמוק, לספוג קצת טבע, להקשיב לירגזים ולרעות באחו עם פרות משה רבנו. אבל משהו השתבש – במקום שהאביב הקצר שלנו יהיה העונה שבה עושים אהבה עם הטבע, הוא הפך לעונת המנגלים הלאומית, ששיאה הוא יום העצמאות. החג הלאומי מתחיל בזיקוקים עוכרי שלווה וממשיך בפיקניקים מעושנים על כל פיסת דשא ותחת כל עץ. האדמה נאנחת תחת טביעת כף הרגל האקולוגית הגסה שלנו, וסליחה אם זה נשמע מליצי.

טוב, זה לא סוד שצמחונים וטבעונים נוטים שלא להתלהב מיום העצמאות. גם אם אנחנו מדירים את רגלינו מעל-האשים ונשארים בבית לחבוק את "לאכול בעלי חיים" של ג'ונתן ספרן פויר או להתייחד שוב עם "ההרצאה הכי טובה ששמעתי בחיים" של גארי יורופסקי (אני מעדיפה את הראשון), זה לא ממש עוזר. עשן הצלייה חודר לכל מקום, מדורי האוכל מלאים ברעיונות להשריית עופות ולתיבול פרות, והפרסומות בכלי התקשורת דוחקים בעם לקנות בשר. אבל לא זאת הבעיה העיקרית שלי עם יום העצמאות. אחרי הכל, אנשים אוכלים בעלי חיים כל השנה. מה שמטריד אותי ביום העצמאות הוא הפרדוקס.

שוחטים, משתמשים וזורקים

אולי זאת אני שלא מבינה איך דברים עובדים. אולי יש היגיון נסתר בחג הזה. אבל עד שמישהו יפקח את עיניי, אני, ברשותכם, אמשיך להשתומם. ביום העצמאות אנו מציינים יום הולדת למדינה, חוגגים את העובדה שעל אף כל הקשיים והמכאובים, הרדיפות והצרות, יש לעם היהודי פיסת קרקע משלו. בית לאומי. אז נכון שפה ושם יש בינינו ויכוחים האם חלק זה או אחר של הארץ שייך לנו או לשכנים, אבל באופן כללי רובנו מסכימים שהשטח צר המותניים המשתרע בין אילת למטולה הוא שלנו. חלקים נרחבים בציבור גם מוכנים בשעת צרה לחרף את נפשם כדי לשמור על השטח הקטן והאהוב.

פרסומות דוחקות בעם לקנות בשר (צילום: Dreamstime)
פרסומות דוחקות בעם לקנות בשר (צילום: Dreamstime)

אז למה דווקא ביום ההולדת של המדינה במקום לשמור ולכבד, לאהוב ולנצור, אנחנו מלכלכים ורומסים? למה דווקא בתאריך הזה אנחנו מתנהגים כאילו האדמה הזאת בכלל לא שלנו, כאילו אחרינו המבול? לא רק הבשר, שייצורו כרוך בזיהום ובסבל, מעורב בחגיגה. מצטרפות אליו ערימות של כלים חד פעמיים, שקיות ניילון מהקניות בסופר, קופסאות פלסטיק עם סלטים מתועשים, עשן אגזוזים ועשן מנגלים. אחרי שהעם השבע עד להתפקע יחזור בחזרה לבתיו הנקיים וישכח מה השאיר מאחור, פועלי ניקיון שקופים יאספו את הפסולת לאינספור שקיות אשפה תפוחות שיגדשו את המזבלות, ציפורים ישתעלו, שקיות יתעופפו ברוח, סחי יזרום למי התהום. זה לא יקרה ביקום מקביל, אלא כאן, במדינה שלנו, זאת שחוגגת 64 וגם בשנה הבאה לא תצא לפנסיה.

ויש עוד משהו קצת לא ברור בחגיגות הבשרניות האלה. הן קורות כמה שעות אחרי שמסתיים יום הזיכרון, שבו, לפחות חלק מאיתנו, מתפללים שלא יהיו עוד מלחמות, כי די, אין לנו יותר כוח לשפיכות דמים. אז למה דווקא ביום העצמאות אנחנו עוסקים בדבר הקרוב ביותר להעלאת קורבנות? נכון, אף אחד לא יושב שבעה על פרה, אבל היי – גם לה כואב.

עצמאות אקולוגית

מתרקם לי בראש יום עצמאות אוטופי, לא לגמרי בלתי מציאותי: במקום להוציא הון עתק על זיקוקים שמזכירים פצצות ועל בימות הבידור נטולות הנשמה, שסביבן המון דחוס חובט זה בראשו של זה בפטישי פלסטיק מתוצרת סין, יעשו משהו אחר עם הכסף. מה דעתכם על תחבורה ציבורית בחינם וכניסה חופשית לשמורות הטבע ולגנים הלאומיים?

במקום השחתה, מעניקים לאדמה הזדמנות לעצמאות משלה (צילום: Dreamstime)
במקום השחתה, מעניקים לאדמה הזדמנות לעצמאות משלה (צילום: Dreamstime)

אני חולמת על יום שבו אנשים משאירים את המכונית בחניה ורוכבים על אופניים או נוסעים באוטובוס לבקר אחד את השני או את כליל החורש. אולי גם נוטעים עצים – אז מה אם יש בשביל זה ט"ו בשבט? אני מדמיינת חג, שבו המאכל המסורתי אינו פרה צרובה או פרגית משופדת, אלא סלט מירקות העונה עם חומוס מתוצרת בית והמון שמן זית טוב ולקינוח שסק ישר מהעץ ותה עם נענע מהעציץ. אני מפנטזת על חגיגות שבהן מתאהבים מחדש בחוף הים, בפארק העירוני, ביער של קק"ל, בדיונה, בנחל שעדיין זורם. גם אם יהיה צפוף יהיה בסדר, כי בלי עשן של מנגלים יש מספיק אוויר לכולם.