לפני כמה שבועות הלכתי עם בתי בת השלוש לקנות נעלי בובה, או כפי שהיא נוהגת לכנות אותן - נעלי מסיבות. נכנסנו לחנות ועיני צדו נעליים מתוקות מתוקות, בצבע הנכון, בעיצוב הנכון ובגודל הנכון, ביקשתי מהמוכרת להביא לנו אותם ובזמן שחיכינו ראינו עוד דגמים פוטנציאליים עד שברגע השני נעצו בי מבט חודרני זוג נעליים נוסף שלא יכולתי להתעלם מצורתם: זוג נעליים כסופות, המעוטרות בנצנצים בכל מיני צבעים כאלה שגם לזרוק את הזבל לא הייתי יוצאת איתם.

יכולתי לחזות את הרגע הבא, הייתי די בטוחה שהיא תחשוק דווקא בהן וכך היה, מבחינתה זו היתה אהבה ממבט ראשון, וגם אם היא נראית קטנה ולעיתים תמימה, ברגע שהיא פוגשת את מה שהיא רוצה היא לא תזוז מילימטר מהדבר הזה. ואכן אותן היא רצתה. בדיוק כאלה, את סמל הקיטש והנצנוץ. זה התחבר לה מצויין לתחפושת העתידה לבוא של סינדרלה ולעולם נסיכות והפיות שהיא חיה בו גם מחוץ לפורים וללא ספק, בניגוד לאמה, היא לא תתנגד ללכת איתם לכל מקום שישאו אותה.

פרדוקס: להחליט בשבילה או להרפות

נתתי לה למדוד את מה שבחרתי עבורה ברגל אחת וברגל השנייה את מה שהיא בחרה, ממש כמו במאזניים, צריך היה להסתכל לשני הצדדים ולהכריע איזה צד בסופו של דבר ינצח. הקשבתי איך בתוכי מתנהלת שיחה, שאלתי את עצמי אם שווה להתחיל לשכנע אותה, שהנעל שבחרתי תהיה טובה יותר ובטח ובטח כדאי לה לבחור בה. מנגד, היה איזה קול שאמר לשחרר ולתת לה ללכת עם הבחירה שלה. החלטתי לבחור בקול השני, שאלתי אותה אם זה מה שהיא רוצה והיא הייתה לגמרי נחושה. וכך היה.

(צילום: dreamstime)
(צילום: dreamstime)

כששיתפתי את חברותי במקרה נדהמתי לשמוע איך אחת מספרת שבילדותה לא נתנו לה לבחור מה ללבוש, תמיד אמא שלה הייתה בוחרת לה ועד היום היא מרגישה שיש לה קושי אמיתי בלבחור, בין אם את המעטה החיצוני ובין אם זה בחירות יותר משמעותיות. השנייה סיפרה שגם כשהיא הייתה קטנה היא זוכרת בבירור איך הלכה לקנות עם אמא שלה נעליים ושהיא חשקה כל כך בנעלי לקה אדומות ומבריקות, שכנראה נראו לאמא שלה מוגזמות והיא בפירוש לא הסכימה לקנות לה אותן (אני אומרת שאף פעם לא מאוחר לתקן את העבר ובמקרה הנוכחי כדאי להתחיל מלרכוש את הפריט המופרך ביותר).

יודעים מה טוב עבורם

באותו רגע הבנתי שהילדה שלי, הקטנה בת השלוש לימדה אותי שיעור חשוב מאוד בחיים, היא לימדה אותי שלילדים יש רצונות ברורים והנחישות הזאת היא לא התעקשות, אלא נובעת מזה שהם יודעים מה הם רוצים, לעיתים יותר מאיתנו המבוגרים. מכירים את זה שכמבוגרים אנחנו מדביקים ישר את התווית: הילד הזה עקשן או הילדה הזו עקשנית? עקשן זה מינוח שלנו, ה"עקשן" הזה הרבה פעמים יודע טוב מאוד מה הוא רוצה, רק ש"העקשנות" שלו לא תמיד מסתדרת עם הרצונות שלנו.

אמר לי פעם חבר חכם, עוד לפני שבתי נולדה, שאזכור שהעומדת להיוולד היא לא ממש שלי, היא שייכת לעולם, ליקום. נשמע גדול, אך המשפט הזה לא עזב אותי. השכיל להגיד את זה המשורר חליל ג'ובראן בספרו "הנביא" במילים המופלאות האלה:

ילדיכם אינם ילדיכם

הם הינם בניהם ובנותיהם של כמיהת החיים עבור עצמם.

הם מגיעים באמצעותכם, אך לא מכם.

ואף כי הנם אתכם, אינם שייכים לכם.

אתם יכולים להעניק להם את אהבתכם, אך לא את מחשבותיכם, מפני שיש להם מחשבות משלהם.

אתם עשויים לספק משכן לגופם, אך לא לנפשם.

מפני שנפשם שוכנת בבית המחר, שבו אינכם יכולים אפילו לבקר, אפילו לא בחלומותיכם.

אתם עשויים לשאוף להיות כמותם, אך אל תנסו לגרום להם להיות כמוכם.

אתם הנכם הקשתות שמהם נשלחים ילדיכם כחיצים חיים.

הניחו לכיפופכם ביד הקשת להיות מלאה שמחה.

האמת היא, שכשיצאנו מהחנות ונעלי הסינדרלה לרגליה, שמחתי ממש. שמחתי שיכולתי לגרום לה אושר ממשהו פשוט שנתתי לה (ובקטע הזה לא חשוב באיזה גיל - קניות לעד ירוממו את לבבה של האישה), ושמחתי שאפשרתי לה ללכת בעקבות הרצון האותנטי שלה.

פתאום הבנתי את הקשרים שנוצרים לנו במוח ושאנחנו, ההורים, יכולים לחזק את היכולת של הילדים שלנו לבחור דרך אוסף חוויות הבחירה שנאפשר להם לעשות בעצמם ואף נתמוך בבחירות האלו, מוזרות ככל שיהיו. כך שבעתיד, כשהם יצטרכו, תהיה להם יכולת אמיתית לבחור באמת את העיסוק שלהם, את בן הזוג שלהם, את אורח החיים שלהם, את התחביבים שלהם וכן...גם את הנעליים שלהם.