יום השואה תמיד מלווה אצלי באי נוחות קלה עד גבה גלית. לא נעים לי להדליק טלויזיה ולראות משהו שהוא לא סרטי גטאות וניצולים, לא נעים לי לשמוע מוזיקה , לא נעים לי לקרוא עיתון או ספר, ובכלל, לא נעים לי לעשות כל דבר שעשוי לגרום לי להנאה. גם בבית הספר, בתור ילדה, וגם בבית, עם אמא מורה, למדתי תמיד על מקורות של חגים ומועדים ולמה הם חשובים לנו, אבל יום השואה היה מעין וואקום - "יום שצריכים להיות בו שותקים ועצובים".

לי אין מושג מה קרה בתקופה ההיא אצלנו, אף אחד לא טרח לספר לי. זוג אחד של סבא וסבתא שלי ממוצא צרפתי-מצרי. המשפחה הענפה שלהם חיה בצרפת, והדבר היחיד שאני יודעת הוא ששבעת אחיו של סבא מתו בשואה. הוא לא מדבר על זה. סבתא שלי בעיקר דואגת שנאכל ממש הרבה וסבא מבלה את ימי זקנתו בצפיה בשעשועונים בצרפתית ומקשקש לפעמים על תכניות ריאליטי.

עדיין לא מרגישה כלום

הזוג השני של סבא וסבתא שלי מרומניה, וחלק נכבד מהמשפחה שלהם נספה בשואה. הם לא מדברים על זה. הם לא מדברים הרבה בכלל. בן זוגי מספר סיפורי ניסים ונפלאות על המשפחה שלו: איך סבא אחד קיבל תואר חסידי אומות העולם והשני היה פרטיזן נועז. אצלנו שותקים. אם בעצם כל הידע שלי בא משיעורי היסטוריה, מספרים, סרטים ותוכניות טלויזיה עם אנשים שלא היכרתי ולא קרובים אלי בכלל? כן, קראתי את יומנה של אנה פרנק, ראיתי סרטים עלילתיים בנושא באירועים בית ספריים, הייתי בטקסים, אבל עדיין, כל האירועים לא הצליחו לחדור דרך השכבה הקשה של הרגש.

אי אפשר להתפלא שככל שעוברות השנים השואה הולכת והופכת לזכרון עמום של אסון עצום מאשר להוכחה קיימת וניצחת לכך שגזענות וקיצוניות הם חולי קשה של החברה האנושית. כל שנה אני עומדת בצפירה (או ישנה ומתעוררת לפתע ונעמדת בלי להבין למה), אבל המוח שלי ריק לחלוטין. הצופרים קורעים לי את עור התוף ולא משנה כמה שאני אנסה לחשוב בכוח על השואה , אני עדיין לא ארגיש כלום. דום שתיקה.

היהודים הם עכברים, הנאצים חתולים

עם זאת, הספר היחיד שהצליח איכשהו לעורר אצלי רגש בנושא היה יצירת המופת "MAUS" של ארט ספיגלמן, מאייר וקומיקסאי יהודי שיצר ספר קומיקס שעוסק גם במערכת יחסיו של ספיגלמן עם אביו המזדקן, וגם בקורותיו של אביו ואמו, הנוכחת-נעלמת בסיפור, זוג צעיר עם עתיד ורוד שנשלח, כמו רבים אחרים לאוושוויץ, ומעבר לשם. הדמויות והצדדים זוכים לתיאור מטאפורי פשוט אך אפקטיבי - היהודים הם עכברים, הנאצים חתולים, האמריקאים כלבים והפולנים חזירים.

התיאור של אבא-ספיגלמן אמין ומרגש, וברגעים רבים הוא הזכיר לי את סבא (וגם את סבתא שלי) - שומרים על אוכל באדיקות קיצונית כדי שלא יחסר, שומרים על שקיות וניירות כמו מזכרות בעלות ערך ועוקצניים ונרגנים מבחוץ, אבל שבירים מבפנים - מעין סטריאוטיפ מוצדק של ניצולי שואה. אני קוראת את מאוס כל שנה לקראת יום השואה, ומודה שהוא תמיד מצליח לחדור את שכבת האטימות שהצלחתי לבנות לעצמי בהקשר ליום הזה, ולהרגיש משהו באמת.

יש משהו ביצירות מן הסוג הזה שהוא על זמני. מחסום ההדחקה והשתיקה מכניע ניצולים רבים והם לא תמיד יוכלו לספר לנו מה בדיוק קרה שם. משום כך הקומיקס "מאוס", סרטים כמו "הדירה", ההצגה "מיין קאמפף" ואחרים הם בעלי חשיבות עליונה ויוכלו לעולם לחבר אותנו ולו בקצת לנושאים המשאירים אותנו פעמים רבות אילמים.