בקיץ האחרון שמרתי על דירה של חברה בברלין. יום-יום ירדתי ועליתי את כל 109 המדרגות של ששת הקומות מהרחוב המרוצף לדירה רחבת הידיים עם הגג המשופע.

בשולחן ארוחת הערב ישבנו שמונה אנשים, ארבעה ישראלים אל מול ארבעה גרמנים. אני, הילה ועינבל מתל אביב ובחור נוסף בשם יואב שסביר להניח מתגורר גם הוא באיזור המרכז. ארבעתנו ישראלים, לכל הפחות על פי כל תפיסה מקובלת לישראליות: עברנו את דרכנו בנפתולי מערכת החינוך הממלכתית, נולדנו לעברית והשתמשנו בה כל חיינו, נלחמים על מקום מכובד בשוק העבודה הישראלי ושותפים להדף האמוציונאלי של גל המחאה, של איומי ה"קמים עלינו לכלותינו" וכל מה שעוד ניתן להעלות על הדעת.

ישראלים בברלין: סיפור אהבה

רצה הגורל ונתקפנו בחיידק הגרמני, אותו סינדרום בלתי מוסבר המלווה בדחף בלתי נשלט להתקרב עד כמה שניתן לתרבות הגרמנית, ללמוד את השפה, להכיר את האנשים ולהתהלך כמה שיותר על אדמתה של גרמניה. אין מנוס מלשאול, מה לעזאזל הוביל אותנו שמה? מה הוביל אותנו להשתוקק לקחת חלק במה שמשך כל חיינו בישראל היה לנו לטאבו – הגרמנים. כנראה שאין טעם לשאול את השאלה. אולי ואותה תרבות היא רק עוד אחד מאין ספור תחומי עניין שרירותיים בהם מסתקרנת לה הדעת האנושית, אולי הזיכרון הקולקטיבי הלא מודע מוליך אותנו שולל או שאולי לא נדע לעולם את השתלשלות הדברים בעולם.

בשיחותינו המשותפות היינו בלייפציג הציורית, בוופרטל על רכבותיה התלויות באוויר וכנראה שבערים נוספות שאת שמן לעולם לא אדע. ערים בהן חי לו דור של אנשים עם בית, דור שהיה להם בית בגרמניה לשבת בו, דור שמרחקו מהורינו הוא כמרחק הורינו מאיתנו.

ברגע אחד נתלה לו ערפל כבד מעל השולחן, או שאולי הוא עמד לו שם כל העת ממתין בסבלנות למי שיבחין בו. המילים שנאמרו היו ברורות. המחשבה שליוותה אותן, גם היא, ככל הנראה היתה צלולה ובהירה. אך נותר חלל ריק, מרחב אפור, אמורפי וחסר זמן. מתוכו כמעט בחוסר שליטה לכוח רצונותיהן של המילים, הן הדפו כל אחיזה של הגוף ופרצו לחלל שיצר בינינו השולחן. "תגידו, זה לא נראה לכם מוזר שאנחנו יושבים פה ומדברים כתיירים על כל המקומות המדהימים האלה בגרמניה. כשבעצם המסע היומי של הבחורה הישראלית שיושבת כאן או של הבחור הישראלי – היה מסע שורשים לבית משפחתם בלייפציג, בית בו גדלה הסבתא או קרוב משפחה אחר."

"הערים בהם אתם מתגוררים," המשיכו המילים לצאת אליהם, "הערים אליהם אתם נוסעים לבקר את קרובי המשפחה שלכם הם המקומות אליהם אנחנו פונים כדי למצוא לא יותר מבית ריק, שם של רחוב או אבן זהובה הנחה אל מול מפתן דלתם של אנשים זרים."

אדם לאדם: זיכרונות קולקטיבים עמומים

והנה אנחנו כאן, ללא אצבע מאשימה המבקשת לגעת בעצבים חשופים, אלא כחברים, כאנשים שנהנים מחברת האחד את השני. ויחד איתנו ערפל כבד, גוון עמוק, שאין פנס שידע כנראה אי פעם כיצד להתהלך בו, תלוי מעל השולחן מסביבו אנחנו יושבים. שווים, מנסים לשוחח כשתהום עצומה של אין ניצב בחלל שבינינו.

קשה לי להאמין שמישהו יקרא את המילים ויצטמרר. אין דבר היום שהוא בלתי נתפש במפגש עם גרמנים כשם שאין דבר שאני יכול להעלות על דעתי שימנע ממני מלהמשיך ולהעמיק את הקשר עם התרבות הגרמנית. אולי זה הדור שלנו, אולי זה הזמן הזה, אולי הכפר הגלובלי בו כולנו הפכנו לנתיני אומת האינטרנט רחבת הידיים. פה, ארץ המוצא, האזרחות והשפה אליה נולדתי אינם יותר ממשוכה לא גבוהה במיוחד שניתן לחצות ללא מאמץ בלחיצת עכבר באפליקציית התרגום של גוגל.

ושוב, אנחנו מדברים על החיים שלנו, על כל מה שמלווה את החוויה שלנו כבני אדם, אין שום פאתוס ואין כוח נסתר שנושא אותנו בסערה למפגש משוחרר רסן של רגשות בלתי נשלטים. רק זיכרון עמום. שאלות מעורפלות של מפגש בנאלי של אדם אל מול אדם אחר, כמפגש חברים עם היסטוריה שרירותית משותפת.