איה כורם (צילום: ניר פקין)

פסח הוא חג החירות, ברור, והוא גם חג המצות והאביב, כל ילד יודע. אבל בחג הזה מסתתרים נושאים מעניינים לא פחות, ולפעמים אפילו יותר, מהחמצה של בצק. אחד מהם הוא השאיפה האנושית שמפעמת בכולנו -- הנדודים.

אף אחד מאתנו לא יקפוץ על הזדמנות לנדוד עכשיו ארבעים שנה, ועוד במדבר, אבל לכל אחד ואחת מאתנו יש חלום לנדוד: לחצות את ארצות הברית מחוף אל חוף, לתפוס טרמפים בכל אירופה, ללכת את דרום אמריקה עם תיק על הגב או על אופנוע, או לחצות את סין על גב חמור. כולנו גדלנו על סיפורי נדידה, על אנשים שמחליטים לעזוב הכל (לתמיד, או רק לקצת) ולנדוד. החופש קורא מכל הכבישים, קול קורא לנדוד, לנדוד -- אפילו השירים שלנו שרים את שיר הנדודים. יגאל סרנה, אחד משלושת האנשים שביקשנו מהם לחשוף את חלום הנדודים הנסתר שלהם, ציטט נהדר את ברוס צ'טווין, שכתב : "טבענו האמיתי טמון בתנועה, מנוחה מוחלטת היא מוות".

אז כדי לחיות ולהחיות את עצמנו, בואו ננדוד בדמיון. שאלנו את הזמרת איה כורם, הסופר והעיתונאי יגאל סרנה וחוקר הספרות והסופר יהודה אטלס שאלה זהה: לו הכל היה אפשרי, לאן הייתם נודדים?

עוד במהות החיים:

__________________________________________________________________

יגאל סרנה (צילום: Dolly hase)

אדם שאינו נודד, אינו יודע אושר מהו

"אני חסיד גדול של נדודים", מספר העיתונאי והסופר יגאל סרנה, שקוראיו האדוקים מכירים היטב את יצר הנדודים שלו. "בברהמנה נכתב: אדם שאינו נודד, אינו יודע אושר מהו. זו באמת חכמה שאני גיליתי שהיא מקור האושר. בכל 30 שנות העיתונות שלי, החלק הכי מרגש היו הנדודים, למרות שרובם היו נדודים קטנים, בתוך הארץ. אני אוהב להסתובב, לפגוש אנשים חדשים, לצאת מהבית ולחזור רק כדי לכתוב. מישהו פעם אמר שכשאתה מגיע למקום זר אתה מתחדד. כשאתה יושב הרבה זמן באיזה מקום אתה הולך ונשחק, אתה מאבד עניין ואתה שוקע בשגרה. כל הדברים האלה הם האויבים הכי גדולים של יוצר. עמידה במקום, שיגרה, שקיעה בתוך עצמך -- זה יוצר בעיני ספרות עומדת ומשעממת, ואתה מרגיש מיד שהכותב לא חי ולא מסתובב. רק מהאי-נוחות, מהשינוי ומהסקרנות צומח משהו בעל ערך, שמחדש משהו לקורא. אם הכותב לא נתקל במשהו שמחדש לו, הוא לא יחדש לקורא".

אבל פעם האינדיאנים היו נודדים ממקום אחד לאחר בלי לחזור לאחור. היום אתה נודד וחוזר בסוף הביתה.
"אני מדבר על נדודים מודרניים. אני לא נווד אמיתי, אני לא בדואי, ואפילו הם כבר נמשכים למעונות קבע. במובן הישן של נדודים אני לא נווד. אני בנאדם שאוהב לחזור מהנדודים למקום מוכר. גם כשאני נוסע פעם בשנה לאוקספורד, בנדודים המסודרים שלי, אני יוצר לי שם מיד מקום מוכר וממנו יוצא לגיחות. אני בהחלט ציפור שצריכה גם קן. העולם הוא עצום ובכל יום, כשאני יושב במקום הקטן הזה, אני מאבד איזה 'נדוּד'".

אחרי שחצית את ארה"ב ואחרי כל הנדודים, מה החלום הגדול שנשאר?
"אני חושב שהיום אני כבר יודע שמדובר בדרום אמריקה, או בחלקים גדולים ממנה. למה? כי הייתי שם פעם וזה מקום שונה לגמרי. אנחנו אמורים לנדוד למקומות שונים לגמרי, שמחדשים לנו. אנשים שם, כתוצאה מחיים אחרים לגמרי משלנו, גילו דברים אחרים, כמו ההודים, היפנים, הסינים או הבוליביאנים. הדברים האלה הם אינסופיים, העולם מלא אינסוף פתרונות, ואנחנו לא נודדים מספיק. נולדנו בין היתר כדי לנדוד. בעיקר גברים, כי אנחנו ציידים מדוכאים, כמובן. כתוצאה מדיכוי הנדודים אנחנו משלמים מחיר יקר מאוד של מחלות, דיכאון. ציפרלקס זה סוג ירוד מאוד של נדודים".

אז זו מחלה של האדם המודרני, היעדר נדודים?
"זו מאוד מחלה של האדם המודרני, במובן הלא מודרני. אנחנו חיים הרבה יותר, אבל הרבה פחות מעניין, רואים הרבה פחות דברים, מגלים הרבה פחות. אנחנו נודדים דרך הטלוויזיה, דרך הספרים".


איה כורם ב"רדיו מהות החיים" – שש ועשרים

מדריך הטרמפיסטית לסין

"יש המון מקומות שעוד לא הייתי בהם", אומרת איה כורם, שחזרה לפני כמה ימים מנורבגיה, "דרום אמריקה, ניו זילנד, אוסטרליה. אני מנסה לסמן 'וי' על כמה שיותר מקומות במפה שאני יכולה, אבל הזמן קצר והמלאכה מרובה. אם היה לי תקציב בלתי מוגבל הייתי נודדת באסיה: הודו, סין ורוסיה. הייתי רוצה מאוד לנסוע לסין, לא הייתי שם עדיין. סין מרתקת אותי, אני חייבת לנסוע לשם, זה בראש הרשימה. למה דווקא שם? נראה לי שמכל התרבויות האפשריות היא הכי שונה משלנו. הייתי רוצה את האפשרות להתבונן עליה".

איזה דיסק היית לוקחת איתך למסע?
"'אחד לאחד' של מתי כספי. זה גם בעברית, שזה הבית, וזה גם מתי כספי, שאין צורך להסביר, וזה גם האלבום שלו שאני הכי אוהבת כי יש בו הכל: שירי אהבה נצחיים ושירים מצחיקים וגם שירי משוררים. אני חושבת שבהיסטוריה שלי האזנתי לו הכי הרבה פעמים. בעיני זה התקליט הכי טוב שלו ואין מה להשוות".

ואיזה ספר היית לוקחת בתיק?
"חשבתי על זה הרבה, ואני חושבת שאת 'מדריך הטרמפיסט לגלקסיה' של דאגלס אדאמס. ארצה משהו שיצחיק אותי, והספר הזה בכל פעם מצחיק אותי מחדש, ובכל פעם ממשהו אחר. וגם ארצה חבר שיבוא איתי, והספר הזה הוא ממש חבר".

יהודה אטלס (צילום: רונית שני)

לנדוד בעקבות הסופר האהוב

"אחד הדברים שאני אוהב לעשות הוא לנדוד בעקבות סופרים שאני אוהב", מספר הסופר וחוקר ספרות הילדים, יהודה אטלס, שתיעד חלק ממסעותיו בסדרת הספרים "ילדים גדולים". "עשיתי את זה בעקבות א. א. מילן ופו הדב ביער אשדאון שבאנגליה, עשיתי את זה בעקבות ביאטריקס פוטר, מאיירת מדהימה ונהדרת של ספרי ילדים, באיזור האגמים באנגליה, איזור קסום ונפלא. התכנית הבאה היא לנדוד בעקבות רוברט לואיס סטיבנסון".

למה דווקא הוא, אני שואל. אטלס, שהוא קודם כל מספר סיפורים, עונה בסיפור בפני עצמו, ונותר לי רק להקשיב ולהתמוגג, לנדוד איתו בשבילי ההיסטוריה: "הוא חי 44 שנים בסך הכל. מילדות הוא היה חולני מאוד, חצי מחייו הקצרים בילה במיטה, קרוב למוות. הייתה לו שחפת מגיל צעיר וכל חיידק או וירוס שעבר בסביבה תפס אותו. יחד עם זה הוא היה איש רעים, אדם אופטימי, מלא תכניות והרפתקן בלתי רגיל. וכל מה שהוא אהב היה לצאת למסעות. ים, נמל ואוקיינוסים היו מבריאים אותו במיוחד.

"עד גיל 33, הוא היה תלוי כלכלית באבא שלו ולא הרוויח פני אחד. אבא שלו היה דור שלישי לבוני מגדלורים באדינבורו שבסקוטלנד, והוא שלח אותו ללמוד הנדסה. כשהוא גמר ללמוד הוא אמר לאביו שהוא לא רוצה להיות מהנדס ולא לבנות מגדלורים, ובכלל לא להיות בביזנס. הוא רוצה להיות סופר. חוץ מזה, הוא אמר, הפסקתי להאמין באלוהים, מה שעיצבן את אביו הדתי באופן נורא. האב אמר שאין פרנסה בספרות, ולפחות תלמד להיות עורך דין. סטיבנסון בקושי גמר את הלימודים, היה פעם אחת בבית משפט, וזהו. רק בגיל 33 כתב את 'אי המטמון', שהביא לו הצלחה מסוימת, אבל הספר שהכי פירסם אותו היה 'ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד', הספר על התחתית הכפולה של אישיותנו, מתחת לחזות המהוגנת והתרבותית מסתתרים יצרים חזקים ורעים מאוד. זה ספר שהצליח מאוד, במיוחד באמריקה, נמכרו מיליוני עותקים והוא התחיל להרוויח הרבה כסף בגללו ויכול היה לעשות כל מיני דברים.

"עוד לפני שכתב את הספר הראשון הוא התאהב באישה אמריקאית. כשהיה בן 28 והגיע לצרפת, שם הוא פגש אישה, פרודה מבעלה, פרובוקטיבית מאוד ומבוגרת ממנו ב-11 שנים. הוא היה בטוח שזו אהבת חייו הגדולה. כעבור כמה זמן היא הודיעה לו שהיא חוזרת לבעלה, ומרוב עצבים הוא יצא למסע בצרפת, באיזור סוון, עם חמור. הוא לא רכב על החמור, החמור סחב את הציוד. ייתכן והוא המציא את שק השינה. תפרו לו שק שינה לפי הוראותיו, והוא יצא ל-12 יום ו-250 קילומטר, בהם הוא פגש איכרים זעומים ונופים נפלאים. בין זה לזה הוא אסף רשמים ומזה יצא ספר שממש עכשיו יצא בעברית בהוצאת 'נהר', ונקרא 'מסע עם אתון בחבל סוון'.

"האישה חזרה לבעלה. הוא גמר את המסע עם החמור, לקח אוניה והגיע חצי מת לניו יורק, לקח רכבות לחוף המערבי לפגוש אותה והיא שאלה: למה באת? הוא התעצבן, יצא לנדוד, חזר לאישה ושיכנע אותה להתגרש. הוא התחתן איתה והם רבו כל החיים. היא האריכה חיים אחריו וגם כתבה על החיים איתו. כשחזרו לאנגליה הוא כתב את ספריו המפורסמים ואחרי שחזרו לאמריקה הוא לא חזר יותר לאנגליה. הוא שכר יאכטה עם צוות של שישה אנשים ולקח את אשתו ואת ילדיה מנישואים קודמים, והם עשו מסע של שבעה חודשים בין איי האוקיינוס השקט: מיקרונזיה, מלנזה, כל החורים האלה. בסוף הם הגיעו לסמואה והיא מצאה חן בעיניו. הוא החליט ששם יחיה, קנה אדמה בשטח 1250 דונם ובנה וילה גדולה ושם הוא חי עוד ארבע שנים ובסוף מת ונקבר שם בסוף הר שנקרא ואייה.

"לשם אני רוצה לנסוע שם ולשם אסע, לעלות לקברו, לראות את האי ואת הדברים שעליהם הוא כתב. המבקרים טוענים שאת מיטב יצירתו הוא כתב בשנים ההן. בעוד שלוש שנים יהיה כנס בניו זילנד, משם אקח מטוס למקום ההוא ואעלה אל קברו של רוברט לואיס סטיבנסון ואראה את המקומות האלה. אין כיף יותר גדול מזה".

לאתר מהות החיים

__________________________________________________________________

מרכז המבקרים "מהותי" מקבוצת אריסון מזמין אתכם לחוויה אינטראקטיבית מעוררת מחשבה לכל המשפחה לחג הפסח. שילוב של לימוד והתנסות, משחק והנאה באמצעות הטכנולוגיות המתקדמות ביותר. לפרטים נוספים.