איך נולד לנו פה בית נקי? (צילום:Dreamstime)

כמה פעמים בחיים שלי אמרו לי שאני לא יודעת להפסיק בזמן. לדבר, לנקות, לאפות עוד קינוח קטנטן לארוחה חגיגית, עוד חולצה לקטנצ'יק (בטח יהיה קר אחר כך). עוד קילו בשר לזרוק בפריזר פור רייני דיי. שלא יחסר, שלא יהיה קר, שיהיה מספיק אוכל. כמה יותר "מדיים"? הרבה יותר מדי!

בפסח כולם משתגעים מניקיונות. לא סתם ניקיונות. שגעת. חופרים עם קיסמי שיניים בחריצי מסילות הארונות, מזיזים מקררים ממקומם ושואפים ניחוח אקונומיקה רענן. אני לא בנויה לזה. אני הולכת למדפי הספרים, מתחילה לרוקן אותם, באמצע נושר דף שנתלש מאיזה ספר, אני מזיזה את הספה כדי למצוא אותו, רואה מה הולך מתחת לספה ומתחלחלת. בסוף היום אני מסתכלת סביבי ונראה לי שאין משימה אחת שסיימתי, כי כל מקום שאליו הפניתי את תשומת הלב שלי וראיתי כמה מלוכלך, שבור, מתקלף ורעוע, -- לא יכולתי שלא לעצור לרגע ולטפל גם בו.

עוד במהות החיים:

__________________________________________________________________

לנקות או לא להיות?

מיואשת אני קורסת אל ספה, מבלי שיחמקו ממני צלילו של הקפיץ החורק ועננון קטנטון של אבק, שלא משנה כמה אשאב, כנראה שתמיד יישאר בה. "אין לי גבולות", אני חושבת לעצמי, "אני לא יודעת מתי להפסיק". "יש גבולות", משיבה לי מיד עצמי, "אבל יש בעיה: את חייבת להוכיח שאת חזקה מהם!". בסלון שלי הכאוס חוגג ואצלי בפנים לא יותר טוב: הייאוש צועק הצילו, הביקורת מכה בלי רחמים בקורבנית והעצלנית יושבת בפינה אדישה וקוראת למרדנית להצטרף אליה.

"פוקוס", אני יורה פנימה, "תתמקדי!", אני פוקדת על עצמי ולא יודעת בדיוק על איזו מהן. מתנקים עכשיו מכל מה שהחמיץ, מכל מה שהתקלקל, כל מה שאיבד רלוונטיות. הטפל של החיים, זה שיש להיפטר ממנו. האם הפרפקציוניזם שלי גם הוא החמיץ ואיך מנקים אותו בתוך הפרדוקס הזה? מרוב ניקוי כל החמץ הזה תפחה אצלי תחושה של החמצה.

ואז אני נזכרת בחברה הדולה שלי, שהסבירה לי פעם שיציאת מצרים היא סוג של לידה. גם במובן שעם ישראל נולד והתודעה שלו משתנה ממצב של עבדות למצב עצמאי, אבל גם התיאור עצמו. דמיינו לעצמכם: המצרים (הצירים) סוגרים עליהם, הם עומדים מול ים סוף, זה נראה כמו הסוף ובדיוק כמו היולדת בחדר לידה, הם צועקים "משה, מה עשית לי?!?!". ואז, בשיא הדרמה, דווקא כשנראה כאילו הכול אבוד, יורדים המים והתינוק יוצא. מזל טוב!

כמו כל תינוק, הבית דורש את תשומת הלב. שכל הזמן נשים לב אליו ונטפל בו (צילום: Dreamstime)

הבכי הראשון של הניקיון

מסתבר שהתחושה שאי אפשר יותר היא אחד הסימנים שהתינוק עומד להיוולד. עוד אחד מקסמי הטבע. כשהאימא מרגישה שהיא לא יכולה לשאת יותר את התינוק בתוכה, הוא פשוט נולד (טוב, נו זה לא כל כך פשוט למי שחוותה את זה, אבל זה לסיפור אחר).

משהו נדלק אצלי. אני קמה. גם בפנים אצלי כולם דרוכים. מיציתי! "אנחנו עומדים לצאת לחופשי", אני מודיעה להם חגיגית. "נדמה לכם שנגמר הכוח, שאי אפשר יותר, שאין לזה סוף, אבל תדעו לכם (אני מאמצת טון כריזמטי), שהכי חשוך לפני עלות השחר!". לפני שאני מצליחה לסטות שוב מהעיקר ולהיזכר ברס"ר של סוף הטירונות, שהוא ההשראה לנאום הזה, אני מחייכת אל הכאוס ומחליטה שתוך 10 דקות הכול מסודר ונקי.

אל תשאלו אותי איך זה קרה. לא שואלים אישה איך הצליחה ללדת, אבל בחיי שנולד לנו פה בית נקי. וכמו כל תינוק, הוא דורש את תשומת הלב. שכל הזמן נשים לב אליו ונטפל בו. ואני? אני למדתי בחג הזה משהו חשוב: שככה זה בתהליכים בחיים בכלל. שאם נדמה לי שהכול אבוד, שאני לא מסוגלת יותר, שאני הולכת להישבר, לקרוס או שהסבל לא יגמר לעולם, זה סימן שקו הסיום קרוב ממה שחשבתי. אני רק לא רואה את זה עדיין. ועד שתתלכלך לי שוב עדשת ההתבוננות, אנסה לזכור לא להחמיץ את זה.

פסח צלול,
נגה

נוגה מיבר היא מטפלת ומנחת התמקדות (Focusing), מלווה תהליכי מודעות והתפתחות אישיים ובקבוצות.

פוסטים קודמים של נוגה מיבר:

לאתר מהות החיים

__________________________________________________________________

מרכז המבקרים "מהותי" מקבוצת אריסון מזמין אתכם לחוויה אינטראקטיבית מעוררת מחשבה לכל המשפחה לחג הפסח. שילוב של לימוד והתנסות, משחק והנאה באמצעות הטכנולוגיות המתקדמות ביותר. לפרטים נוספים.