האדם החופשי משוחרר מהמטרה להיות חופשי. אדם חופשי מתעלה מעבר לשיגרה ולדאגות היום יום. אדם חופשי מתנשא מעל שיקולי נוחות ומגביה עוף בשכלו מעבר לחישובים של סיכוי וסבירות. האדם החופשי הוא לאו דווקא אדם מאושר, אך הוא מי שחי באופן אותנטי. הוא המעצב של קיומו, הצייר של נופיו, הכוריאוגרף של ריקוד חייו.
הוליזם היא הגישה שאומרת שהשלם גדול מסכום חלקיו. שבשביל להבין דבר מסוים לא מספיק לפרקו למרכיביו היסודיים. גישה הוליסטית לחופש מבהירה שלא די להבין היבט כזה או אחר של החופש, לא די להסביר חופש ממה או חופש למה. יש להתבונן בחופש דרך ביטויו השונים בחיי האדם. התמונה השלמה המתקבלת היא תשובה למשמעות החופש.
גישה הוליסטית לחופש מורכבת כאן משלוש תפיסות שונות של חופש: א. חופש לפי השכל וההגיון. ב. חופש של דמיון ואמנות. ג. חופש ברוח ובחיבור אל הלא ידוע.
השכל וההיגיון מלמדים אותנו שבמובנים רבים מאוד האדם אינו חופשי. אף אחד לא בחר להיוולד ואף המוות לא נתון לבחירתנו, כפי שנאמר: "על כורחך אתה נולד ועל כורחך אתה חי" (אבות, ד, כב). ובתווך, בין לידה למוות, יותר דברים נקבעים עבורנו מאשר אנחנו קובעים בעצמנו: הורים, משפחה, סביבה, מין, לאום, שפה, תרבות ועוד ועוד.
מנקודת מבט שכלית, כמו כל דבר בחיים, חופש הוא עניין יחסי, שמציין תחומים שבהם פעלנו בהתאם לרצוננו, קיבלנו החלטה מסוג מסוים, שינינו את גישתנו למציאות נתונה או התגברנו על פחד. במובן זה, חופש הוא בחירה בין אפשרויות. כשאין יותר מאפשרות אחת אין חופש. בהנחה שאנחנו יצורים שמותנים גנטית ותרבותית, אזי החופש שלנו אפילו יותר מצומצם ממה שנדמה לנו. מנקודת המבט של השכל וההגיון, החופש הוא בעיקר חופש לטעות בבחירות שלנו וגם חופש לתקן חלק מהטעויות ולטעות שוב, אולי לטעות במשהו חדש.
להשתחרר מכבלי ההיגיון
דמיון ואמנות מחייבים תפיסת חופש אחרת. ביצירת אמנות, למשל, האמן מכיר היטב את הנורמות החברתיות וציווי המוסר ואף על פי כן יכול להרשות לעצמו להשתחרר מהם. באמנות, כמו גם בדמיון, מותר לחשוב ולפעול מתוך חופש. סופר שכותב על רצח אב, צייר השופך דם על בד, זמר ששר על אלימות ומהפכה, רקדן שנע במיניות מודגשת -- לכל אלה יש ערך משחרר. בחלום, בדמיון, באמנות, אפשר באופן אשלייתי להיפטר מהמוסר, מכבלי הנורמות התרבותיות.
המציאות היא אילוץ. חופש הוא שחרור מכבלי המציאות. זהו חופש ליצור מציאות (מדומה) ולחיות בה. האדם חופשי כשהמציאות מאבדת מרצינותה, כשהיא הופכת פתוחה וחסרת גבולות. הדמיון מתחיל לפעול כשהאינטלקט מפסיק לשלוט. לעומתו, אמנות מֵפֵרה טבואים, נותנת קול ומראה וקשב לדברים שברגיל מודחקים: חלומות, כמיהות, רגישויות. אמנות מתקיימת לעצמה, אמנות לשם עשיית האמנות. זהו החופש הטמון בה מטבעה.
לחוש את העולם באופן אחר
חופש ברוח ובחיבור אל הלא ידוע מגדיר את החופש כמרחב שבין הידוע ללא ידוע. מדובר בחתירה בלתי אפשרית ואפילו פרדוקסלית לדעת את הלא ידוע, אם לא כרעיון לפחות כחוויה.
הפילוסוף הדני סרן קירקגור אומר שהאל הוא שם אחר ללא ידוע. במובן זה, בכל פעם שפונים לאל פונים אל הלא ידוע, אל הנשגב מבינתנו. תפילת האדם היא פנייה אל הלא ידוע, אל המעורר פליאה, יראה, השתאות, התרגשות עמוקה:
"מתפלל אתה במצוקתך ובצר לך.
לו תתפלל גם עת שלמה שמחתך ומלאים חייך, כי מהי התפילה?
האינה התעלות נפשך אל מרחבי-יה?"
(ג'ובראן ח'ליל ג'ובראן. הנביא. "התפילה" עמ' 63)
מרטין בובר הציע לראות בתפילת האדם חלק מעולם רוחני שבו האדם נבלע בתוך אי הידיעה. ידיעה היא מרחב סוגר, מצמצם, כולא. הקושי לחיות רק במרחב של ידיעה הוא עצום ולמעשה בלתי אפשרי. לעומת זאת, אי הידיעה פותחת את האדם אל העולם, פוקחת את עיניו, שפתיו וחושיו לראות ולטעום, להאזין, לחוש ולהריח את העולם באופן אחר, חדש, חופשי.
שלוש התפיסות הללו, כשמיישמים אותן, כל אחת לחוד, כל אחת בזמן מסוים בענין מסוים -- יוצרות הוליזם של חופש: הוויית חופש רחבה, מורכבת, שלמה. מי שמצליח להנכיח בחייו את התפיסות הללו הוא אדם חופשי.
צידה לדרך
"חפשיים תהיו רק עת תשוקת הדרור לא תהיה לכם רסן
והחרות – לא מאוה ויעד.
בני חורין אתם
לא עת ריקים ימיכם מדאגה
ולילותיכם בלא מחסור וצער,
אלא עת אלה יקיפו אתכם
ואתם מעליהם תרומו גלויים וטהורים.
תוכלו לרום מעל ימיכם ולילותיכם
רק אם תנתקו את הכבלים שעטה ההגיון על שמש חייכם"
(ג'ובראן חליל ג'ובראן, הנביא, "החרות" עמ' 43)
ד"ר תמי אילת-יגורי היא מרצה בחוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב, במכללה האקדמית לחברה ואמנויות וב"קתדרה - מרכז לימודים חוויתי".
