(איור: נועה ליברמן-פלשקס)


תמיד אהבתי את פורים. אהבתי את המסיבות הפרועות, משלוחי המנות המפנקים וכמובן, את התחפושות האדירות. השנה, התחלתי את ההכנות לפורים מוקדם מהצפוי עקב תוכניות לתחפושת מושקעת במיוחד ושמתי לב לפתע למשהו שהטריד את מנוחתי.

עוד במהות החיים:

____________________________________________________

במהלך החיפושים אחר הסברים לאיפור המדויק לתחפושת ורפרנסים לבגדים מהתקופה, הבנתי לפתע שבחודשים האחרונים עסקתי יותר מדי במסכה שאני עוטה כלפי חוץ. קודם כל, אני קוראת בלוגים בנושאי קוסמטיקה בארץ ובחו"ל ושוטפת את העיניים בתמונות הנהדרות. בנוסף, לפני כחודש התחלתי בדיאטה קלה כדי להיכנס לשמלה אהובה לכבוד חתונה של חברה קרובה. כשמשעמם לי בשעות הקטנות של הלילה אני ממיינת את הלקים שלי לפי צבעים, מרקמים וחברות. וכך, אתמול בלילה, בעודי נכנסת בפעם המיליון לקבוצת "מכורות לקים אנונימיות" בפייסבוק, הבטתי בעצמי מהצד ונמלאתי אימה. הרגשתי רדודה יותר מאי פעם.

לא תמיד הייתי בחורה "בחורתית" ופורים תמיד הדגיש את זה. בילדותי הייתי בת-בן קלאסית, עם שריטות על הברך מטיפוסים על מתקני שעשועים ונמשים משהות ממושכת בגינה. איכשהו, תמיד יצא שהתחפשתי לדמויות נשיות להחריד, כמו נסיכות דיסני שונות. בגיל ההתבגרות, כשהגעתי לתיכון לאמנויות, הרגשתי שאני חייבת לבטא את עצמי כלפי חוץ -- מה שכלל, כמו כל בלאקרית ממוצעת, ערימות של בגדים שחורים, לק שחור ואיפור שחור. זה לא היה אלגנטי במיוחד, אבל זה היה ממש חסכוני. אני זוכרת איך תמיד פורים היה הזדמנות לבחון על עצמי ועל ההורים ביגוד ואיפור קיצוני יותר בתואנה ש"זה פורים, מותר לי".

כשעברו השנים התחלתי לגלות עניין בבגדים ההולמים יותר את גזרתי, איפור מחמיא ולקים בשלל צבעי הקשת. אבל בינינו, העניין התמים הזה לא הפריע לי בכלל -- עד השבוע האחרון, בעקבות החג, בו הקדשתי כמעט את כל הזמן הפנוי שהיה לי לעיסוק במראה החיצוני.

אולי זה לא סתם שפורים חל השנה ביום האישה, כי בתקופה הזו, יותר מתמיד, אני עוסקת בתדמית הנשית שלי ועד כמה שזה הפתיע אותי, אני מרגישה שעל אף שחשוב לעסוק ולפתח את הפנים, חשוב ונעים גם לקשט את עצמי מבחוץ

אז הנה, אני מכריזה באופן רשמי: לפעמים זה בסדר להתעסק בחיצוני (תקראו לי רדודה), כל עוד מודעים לזה. אין מה לעשות, אנחנו חיים בעולם שבו מראה חיצוני הוא חלק חשוב מהרושם שאנחנו עושים על אחרים, אבל הוא לא פחות חשוב מהרושם המשני, שנוצר על ידי מי שאנחנו באמת.

כן, אני מודה, אני אוהבת שופינג ואובססיבית קלות לצלליות ולקים, אבל לעולם לא אתן לזה להפוך למרכז חיי. אז כן, אל דאגה. אני עדיין אוהבת את קמטי ההבעה שלי ועדיין חושבת שאנחנו יכולות להיות נהדרות בכל משקל כלשהו. אני רק חושבת שלפעמים אנחנו יכולות להרשות לעצמנו להשתחרר מנושאים חשובים והרי גורל ולהתעסק קצת בשטויות. כולנו לובשים מסכות בסופו של דבר, אבל מה שחשוב הוא מה שנמצא מתחתן כאשר נסיר אותן.

שיהיה לכן פורים כיפי , שתראו נפלא והכי חשוב -- תרגישו נהדר!

לפוסטים נוספים של נועה ליברמן-פלשקס:

לאתר מהות החיים