כשהייתי בכיתה א' המורה חנה שאלה מי יודע למה שמים פתקים בכותל המערבי. היד שלי נמתחה כמו חץ מרוב התלהבות כשהצבעתי. ידעתי את התשובה! אנשים כותבים בקשות שיש להם מאלוהים והוא מתחבא בצד השני וקורא את הפתקים שלהם. הייתי כל כך נלהבת. ממש ראיתי אותו כשדיברתי, לבן כזה, פותח וקורא כל פתק ופתק בנפרד במין יראה.
עוד במהות החיים:
- >> ברנדון בייס ניצחה את הסרטן בלי תרופות והפכה את זה לשיטה
- >> יוטיוב עושה צדק חברתי ועוזר לעמותות לגייס תרומות
- >> וויטני יוסטון תרמה לאנשים ברחבי העולם
- >> לראות סרטון על יצירתיות ולהמשיך את השבוע בראש טוב
____________________________________________________
אבל הדימוי התפוגג מול חיוכה רב המשמעות של המורה חנה ואז המילים שלה חתכו באחת את כל ההצבעות, שאי פעם יכולתי להצביע במשך כל שנות בית הספר היסודי: "החלק הראשון של התשובה היה נכון", היא אמרה ואז הדגישה: "אבל את החלק השני המצאת". בסוף שנות השבעים הדימיון היה בין הסכנות המאיימות על האמת המדעית הטהורה ומוטב היה להשמיד אותו לפני שיבלבל את כולנו. גיל שש היה כבר כמעט מאוחר מדי. הייתי צריכה לדעת את זה.
עברו יותר מ-30 שנה והזיכרון הזה עדיין צורב בי. הבושה, המבוכה, האכזבה. באותו יום הבנתי שאל בית הספר אני יכולה להביא רק חלק ממני, את החלק המשעמם. אם ככה, החלטתי, אני לא משתתפת. ברגע אחד שברתי את הכלים ומשהו גדול מאוד בתוכי נשבר גם הוא. היצירתיות הוכחה כטעות.
מערכת בהפרעה
קן רובינסון, פרופסור בריטי לחינוך, טוען שיצירתיות בחינוך חשובה כמו ידיעת קרוא וכתוב ואנחנו חייבים להתחיל להתייחס אליה באותו האופן. ילדים טועים ומיד ממשיכים הלאה, בלי להתעכב על זה. כשהופכים למבוגרים מתחילים לחשוש לטעות, אבל אם לא תהיה מוכן לטעות, טוען רובינסון, לעולם לא תהיה יצירתי.
טעויות במערכות החינוך אסורות ובונות דימוי עצמי שלילי, בעוד שזה מה שאנחנו חייבים לעשות כדי להיות יצירתיים. כך למעשה מחנכות מערכות החינוך את האנושות להיפרד מהיצירתיות.
רובינסון טוען שבכל מערכות החינוך בעולם קיימת היררכיה דומה: בראש ובראשונה מתמטיקה ושפות, אחר כך המקצועות ההומניסטיים ובסוף אמנויות. הוא מספר את סיפורה של ילדה קטנה, שנכשלה בלימודים בבית הספר, הפריעה ולא יכלה להתרכז. הניחו שיש לה בעיה עד שמישהו עלה על זה: היא ממש מוכשרת בריקוד! היא עברה לבית ספר למחול וגילתה שכולם שם "כמוה": אנשים שצריכים לנוע כדי לחשוב. היום היא כוריאוגרפית ידועה.
מה שפעם נחשב חריג ובעייתי -- הפרעות הקשב והריכוז -- הופך היום כל כך שכיח, שאני מתחילה לחשוב שלא מדובר בהפרעה, אלא בשלב התפתחותי נוסף של האנושות. המערכת המקובעת מגדירה את זה כהפרעה מפני שזה שונה, אבל האמת היא שמי שצריכה להשתנות ולהתאים עצמה למציאות החדשה היא המערכת.
חוסר גמישות בסביבה משתנה הופך עם הזמן להפרעה. המערכת בהפרעה, לא הילדים. בעולם שהקצב שלו כל כך מהיר ומתגבר כל הזמן אולי מה שאנחנו צריכים כדי לשרוד הוא אנשים שחייבים לנוע כדי לחשוב? האם יכול להיות שבכל מערכות החינוך בעולם כולו קיימת היררכיה מסוימת, למרות שההיררכיה הזאת אינה תואמת את ההתפתחות האבולוציונית שלנו?
יצירתיות: מדד חדש להצלחה
מערכת החינוך מלמדת רק ידע, לא צורת מחשבה. לא רק שהיא לא מלמדת לחשוב באופן יצירתי, אלא מנוונת את המיומנות הטבעית הזאת שלנו. רובינסון טוען שבעתיד הקרוב השכלה אקדמאית לא תהיה מדד להצלחה ויצירתיות, לעומתה, תהיה חשובה מאוד. בהנחה שהוא צודק, מערכות החינוך מחנכות דור שלא יתאים לסביבה שבה יחיה.
השבוע שאל אותי הבן שלי, שלומד בכיתה א', שאלה מפתיעה: "אמא, אם אלוהים ברא את הכול, אז מי ברא את אלוהים?".
התשובה שלי עמדה לה על הלשון מחכה לצאת, הגיונית ומנומקת, אבל אז נזכרתי פתאום במורה חנה, בלמתי את עצמי ושאלתי אותו במקום: "זאת שאלה מצוינת, מה אתה חושב?". "לא יודע", הוא משך בכתפיו. "בוא נדמיין תשובה", אמרתי לו, "אולי יבוא לנו איזה רעיון". תסלח לי המורה חנה, אבל אלוהים זה לא מתמטיקה ואין לגביו תשובה נכונה אחת.
נוגה מיבר היא מטפלת ומנחתהתמקדות (Focusing), מלווה תהליכי מודעות והתפתחות אישיים ובקבוצות.
פוסטים קודמים של נוגה מיבר:
