"עייפות, כאב ועצב – דרכים של הגוף לבטא מצבים של חוסר איזון" (צילום: dreamstime)
אני לא אוהבת להיות חולה, אין לי סבלנות לזה. זה תמיד בא בזמן הכי לא מתאים, כשהלו"ז שלי מלא בדברים הכי חשובים. אני מתה לקום מהמיטה, אבל מרגישה שאני פשוט לא מסוגלת. זה כמו להיכנס לאוטו בבוקר בשיא הלחץ, על סף האיחור ולגלות שהאוטו לא מניע. "איזה עצבים!", בא לי לדפוק על ההגה. האוטו אמור לשרת אותי, לקחת אותי ממקום למקום והוא לא משתף פעולה! כשהגוף מעכב את התוכניות שלי אני כועסת. לא על עצמי, מה פתאום, רק על הגוף שלי.
כשיש פער בין מה שהגוף דורש לבין מה שתיכנן ורוצה הראש, אני ישר מזדהה עם הראש. תחושות של חולשה, כאב או עצב נתפסות על ידי השכל כמיותרות ומזיקות, בעוד שעבור הגוף זוהי דרך לבטא מצבים של חוסר איזון ולהשלים תהליכים של התמודדות רגשית. כשמזדהים עם הראש אין לגיטימציה לתחושות לא נעימות. עבור הראש זה פשוט טיפשי, אין בזה היגיון. התרבות שלנו מעודדת שיכוך כאבים או כל תחושה לא נעימה אחרת: כאב, עצב, דיכאון או חולשה ואפילו אבל. בארה"ב שוקלים להכיר באבל כמצב פתולוגי. אבל הוא תהליך רגשי, שמאפשר לנפש להחלים מהאובדן, לעכל אותו, להכיר בו, להתמודד איתו. אם הוא מחלה שיש למגר, תמיד נשאר תקועים בניסיונות להתגונן מפניו במקום להתמודד ולהתקדם.
סימפטומים של חוסר איזון
הטבע משתנה כל הזמן. כל מה שנעצר או קופא לאורך זמן מת. הגוף חי והחוקיות הזו חלה גם עליו. הגוף שלי זקוק למנוחה ולכן הוא משבית אותי. אני רוצה להמשיך ולרוץ ולעשות הכול כרגיל רק מכיוון שהראש שלי מנותק מהגוף. לא מכיר בו ובצרכים שלו ושואף רק להשתמש בו. לאורך זמן לא יכולה להתקיים ביניהם מערכת יחסים חד צדדית, שבה השכל רק דורש מהראש ולא מעניק לו דבר. מתישהו הגוף יתנגד, יתמרד ובסופו של דבר, בצורה כזאת או אחרת, יקרוס או ישבות.
הצורך ביחסים אמיתיים, הדדיים ובעלי משמעות בין גוף ונפש (צילום: dreamstime)
זאת, פחות או יותר, מערכת היחסים שמתקיימת בשוק העבודה בין עובדי קבלן למעסיקים: בדיוק כמו הראש, המעסיקים מתכננים ומארגנים את העבודה ועובדי הקבלן, כמו הגוף -- הם המבצעים. מדובר במערכת יחסים חד צדדית: המעסיקים אמנם משלמים עבור העבודה, אך העובדים לא שייכים לארגון ואין להם תקשורת ישירה עם המעסיק. הם לא מקבלים ממנו יחס והוא לא דואג להם. מערכת יחסי העבודה הזו מושתתת על תפיסה כלכלית מעוותת, על פיה המעסיקים קונים עבודה, שאותה ניתן לכמת לנתונים יבשים של זמן וכסף. רעיון יפה, מאוד הגיוני. אבל פרט שולי קטן נשמט איכשהו מהתיאוריה – את העבודה הזו מבצעים בני אדם והם מנהלים מערכות יחסים ולא גרפים כלכליים. כשהמעסיקים מעוניינים, בדיוק כמו אצלי בראש, במערכת יחסים ללא מחויבות, ללא יחסים אישיים וללא סנטימנטים, העובדים נשחקים, מתלוננים ובסוף שובתים.
כלכלת גוף-נפש
מדריכי חסות נוער, מורות הילה או קרן קר"ב ומאבטחים, הם כולם בעלי מקצועות שעבודתם דורשת תשומת לב מיוחדת, אחריות רבה, אנושיות ואכפתיות. כל אחד מהם הוא הרבה מעבר לסתם נקודה על הגרף שניתן למחוק ולהחליף באחרת.
רגשות ותחושות אותם יודע הגוף (צילום: dreamstime)
האשליה שניתן לטפח צמח ללא השקיה וטיפול ועדיין להפיק ממנו פירות ופריחה ריחנית לא עומדת במבחן המציאות. ישראל היא אלופת העולם באחוזי עובדי הקבלן בשוק העבודה (5% -10%). אנחנו, היהודים, תמיד התמקדנו בלפתח את הראש, אבל בגוף אנחנו מבינים הרבה פחות (בספורט אנחנו גרועים). זה לא סתם שבמעבר מאנגלית לעברית Body Guard הופך לשומר ראש. עיוורים מהערצה למחשבה, להיגיון וללימוד אנחנו שוכחים שכל מבנה, בין אם זה גוף, שוק עבודה או מדינה, בנויים בצורה דומה; כמו שאצלי הראש רוצה לשלוט, כך גם המעסיקים בשוק וכך גם השלטון בעם.
על טיבם של יחסים
לשמחתי הגוף הזה שלנו, שנקרא עם ישראל, מתחיל להבין שמתנהלת פה מערכת יחסים קלוקלת שמושתת על ניצול ומשבית את המדינה על ימין ועל שמאל. זה מרגש לראות שלמרות הכול, הגוף הקולקטיבי הזה לא ויתר על הראש ועדיין ונלחם על קשר הדדי והוגן איתו. נלחם כדי שיקשיבו לו, שיתחשבו בו, שיעריכו. זה מרגש לחוות את הכוח שיש לגוף לנטרל את ההתנהלות כולה. אולי זה נראה כאילו הראש ממשיך כרגיל, לא מקשיב, מתעלם, מדחיק, אבל הוא לא יכול לעשות את זה לאורך זמן, כי לגוף יש את הכוח לבלום את הישות כולה.
מצידו של הגוף, המאבק הוא לא על כסף, צדק או כוח. המאבק הוא על היסודות ממנו מורכב כל גוף אנושי וחברתי: על טיבם של יחסים. על הצורך ביחסים אמיתיים, עמוקים, הדדיים ובעלי משמעות. הצורך הזה איננו בתחום האחריות של הראש. הוא קיים ברגשות ותחושות אותם יודע הגוף. תנו לו עכשיו, כי עכשיו זה הזמן של הגוף.
נוגה מיבר היא מטפלת ומנחת התמקדות (Focusing), מלווה תהליכי מודעות והתפתחות אישיים ובקבוצות.
פוסטים קודמים של נוגה מיבר:
