(איור: נועה ליברמן-פלשקס)

זה התחיל לפני כחודש, בהדרגה ואז בפתאומיות. לילה אחד חזרתי ממפגש חברתי והלכתי לחדר האמבטיה להסיר את האיפור. מתחת לשכבות המייקאפ התגלתה מולי האמת המרה. לאפרוריות המקסימה שאני מתהדרת בה כבר עשור וקצת מתחת לעיניים, נוספו שלושה קמטוטים תחת כל עין. השעה היתה שלוש לפנות בוקר. אני הבטתי בהם והם הביטו בי בלעג חזרה. כל זוג קמטים. כנקודת ציון אכזרית לכמעט 30 שנותי עלי האדמה.

זו רק עייפות, אמרתי לדמותי המפוחדת במראה והלכתי לישון. 10 שעות לאחר מכן התעוררתי ועשיתי צעדי שוב למראה הגדולה והמוארת, בלי שום זכרון של אימת הלילה שעבר. בעודי מצחצחת שיניים, זה היכה בי שוב. הקמטוטים המרושעים, שנראו תמימים בלילה שעבר, התעמקו מתחת לעיני כמו מכתשי זקנה איומים. הימים שלאחר מכן לא היו פשוטים. ניסיתי למרוח על פני כל קרם אפשרי שמצאתי בבית: קרם לחות, קרם עיניים, קרם הגנה, סרום, קרם ברולה וקרם פטיסייר. שום דבר לא עזר והקמטים המשיכו בשלהם.

אחרי שבוע של ניסיונות קוסמטיים ביקרתי בסניף של רשת פארם מקומית והתעניינתי בחידושים בתחום. דיילת היופי, שניחנה אמנם בחן מרובה, אך במעט טאקט, הציעה לי קרם אנטי אייג'ינג לגיל 40 פלוס. רציתי לתקוף אותה עם שמפו נגד קשקשים, אך במקום זאת הודיתי לה בנימוס ורשמתי לעצמי לא לחזור לסניף הזה לעולם.

הצעד הבא, מבחינתי, היה מחקר מקיף ברשת על כל הקרמים שיצאו בעשור האחרון, כולם מבטיחים נעורי נצח, עור חלק כמו משי וגוון עור ורדרד וחינני. כולם, בלי יוצא מהכלל, עולים כמו משכורת חודשית וסביר להניח שלא עושים כלום. תוך מספר ימים הפכתי למומחית בתחום. איימתי על הקמטים במראה עם רכיבים כימיים וטבעיים. הנחתי עליהם רצועות מלפפון ענקיות ורטיות תה קמומיל, הם לעגו לניסיונותי והמשיכו לחרוש עמוק מתחת לריסים.

בשלב הזה הבאסה הגיעה לרמת טירוף קל. התחלתי לשכנע את עצמי שבוטוקס זה בכלל לא מסוכן ומתיחת פנים תעשה לי רק טוב, והלכתי להציג את הממצאים לבן זוגי היקר.

הוא, שהיה טרוד בענייני עבודה ולא היה מודע למשבר הקוסמטי שעבר עלי, פרץ בצחוק גדול. "זה כי אני זקנה? נכון?!", הטחתי בו בזעם. "אתה רשע ולך בכלל אין קמטים מתחת לעיניים ואתה לא מבין את הסבל שלי!".

"בואי תראי", אמר והזמין אותי להתיישב קרוב קרוב. "את הקמטוט הזה", הצביע על הראשון, "הרווחת כשהצלחת לנצח את הדיכאון שתקף אותך בתחילת שנות ה-20. את השני, הרווחת כשהצלחת לסיים את התואר הראשון. ואת השלישי, הקטנצ'יק? את רואה?", שאל. "אותו הצלחת להרוויח ממעבר הדירה בפסח האחרון".

לא יכולתי שלא לחייך וקמטוטי איתי. לראשונה לא היינו אויבים, אלא שותפים לדרך ארוכה. זה נכון, אני כבר לא ילדה ולא נערה, אבל יש לי את הסימנים להוכיח את זה. הקמטים הם סימני דרך לכל הטוב והרע שעברתי בחיי. מהנצחונות הקטנים, ההפסדים המייאשים והזכרונות הנעימים. אז נכון, הייתי רוצה להישאר צעירה וחלקה לנצח, אבל מהמקרה הקטן הזה למדתי, שלפעמים, דווקא סימני הגיל אינם מבשרי רעות, אלא משמשים עדות לנצחונות קטנים ואני אלמד לקבל אותם כחלק ממני. לפחות עד הביקור הבא בסופר פארם.

לפוסטים נוספים של נועה ליברמן-פלשקס:

לאתר מהות החיים