לי זיו (מימין) בפרויקט בדרך לסולחה (צילום: אמיר קידר)
ישראל, מנהל הבנק שלי היה איש מקסים, שתמיד עמד לטובתי. בימי ההולדת הוא היה מתקשר לאחל לי מזל טוב וגם כשנכנסתי לבעיות כלכליות והייתי במינוס, ישראל אמר לי "טוב, אני לא דואג, בטח את מחזיקה כסף בחשבון הנוסף שלך". אף על פי שהתשובה שלי היתה שזה החשבון היחיד שלי הוא היה מחייך את חיוכו התומך ואומר "יהיה בסדר".
לפני כעשור הרווחתי כסף יפה. הייתי ברמנית, קצת דוגמנית, עבדתי בטלוויזיה והגשתי תוכניות אקסטרים ספורט. לא היה חסר לי דבר חומרי, נהגתי ברכב מפואר, חייתי בתל אביב עם בן זוג ורוב הזמן חייכתי. אבל משהו בכל אופן היה חסר מבפנים, דבר שלא יכולתי להגדיר במילים, הקשור לנשמה ולמה שמעבר לחומר.
עברו כמה שנים ומצאתי את עצמי כחלק מצוות ההפקה של "בדרך לסולחה", פרוייקט שהוקם בשנת 99' כדי לקרב בין ערבים ויהודים. הרמנו אירועים ענקיים אליהם זרמו אלפי אנשים מישראל, הגדה המערבית ואפילו מעזה. כולם נפגשו במטרה לדבר, לשתף, לבכות, לשמוח והעיקר להיות יחד ולראות שזה אפשרי. הייתה זו תחושת חופש עבורי, הרגשתי בשליחות ומצאתי מרגוע לנפש, שחיפשה מה קיים מעבר לחיי הנוחות בעיר הגדולה. הרבה כסף לא הרווחתי. הרי מי עושה כסף משלום, כאשר רוב ההכנסה העולמית מבוססת על עסקי מלחמה.
עובדת רק במה שאני מאמינה
משם הדרך אל אותם הדברים שהעניקו לי חופש וסיפוק הייתה ועודנה מרתקת, ממלאת ומפתיעה כל יום מחדש. לפני כמה שנים החלטתי שאינני עובדת יותר בתחומים שאינם מעניינים אותי או ממלאים אותי, גם אם מדובר בתמורה כספית גדולה. אני עובדת אך ורק במה שאני מאמינה בו. ויתרתי על משרות משרדיות מפתות, על עבודה בטלוויזיה ובחדשות והלכתי לעולם בו אני מרגישה שאני יכולה לתרום את חלקי באמת. הבנתי שברגע שהעיניים נפקחות אין לנו אפשרות לעצום אותם שוב.
היום אני מקדישה את חיי לקירוב לבבות ובניית גשרים בין תרבויות, אנשים ופרוייקטים בעולם דרך מפגשים, דיאלוג, מוסיקה במזרח התיכון והדרכת טיולים לימודיים.
הכנסתי הצטמצמה. מינוס גדול הצטבר והגיעו טלפונים מהבנק, כאלה שתמיד פחדתי לקבל. זה לא היה ישראל הפעם, אלא עורכי דין ממולחים ואני החלטתי שמספיק. המשפחה המופלאה שלי עזרה וסגרתי את המינוס ואיתו גם את חשבון הבנק. ביום סגירת החשבון אבי הציע עזרה בפתיחת חשבון חדש בבנק אחר. עצם המחשבה על כך זיעזעה אותי. הרגשתי כל כך חופשייה באותו הרגע. לא עוד טלפונים מהבנק, לא עוד מינוסים. מאז, כבר קרוב לשנה, אני חיה ללא חשבון בנק.
יש ברירה
מזה שנים אני שומעת קול פנימי שאומר לי "מספיק להיות מחוברת באינפוזיה למערכת הכלכלית שכולנו לוקחים בה חלק". אחד ממקורות ההשראה וההשפעה שלי היה הסרט "מטריקס", ששיקף את התלות שלנו במערכת ובשיטתה. מול הקולות הרבים המטילים ספק בדרכי, ביניהם אבי היקר, שמנסה להסביר לי שאני חיה בעולם קפיטליסטי ואין לי ברירה, אהיה חייבת לפתוח חשבון בנק -- אני חושבת שאכן יש לי ברירה ואני נאבקת, לא דרך הפגנות או מכתבים זועמים, אלא בחיפוש דרך חדשה עבור חיי.
לי זיו בימי הדוגמנות. מחפשת דרך חדשה (צילום: מתוך התוכנית 10G)
אני מצליחה להתקיים בדרכים שונות ויודעת שהחיים מספקים לי בדיוק את מה שאני צריכה. תמיד אמצא מזון על שולחני ומיטה חמה ללילה. לא הבנק אמור לספק לי דבר, גם לא המדינה בה אני חיה, אלא החיים עצמם, שחזקים יותר מכל מערכת מדינית.
כשיש לי חוסר אמיתי העולם דואג לספק עבורי בדיוק מה שאני צריכה, וכשיש לי עודף אני יודעת שעלי לחלק אותו עם אלו שחסר להם וכך החיים מתאזנים סביבי. ולגבי הבית? אני לא מחזיקה בבית בעיקר מאחר והעולם הינו בית עבורי. אני מתארחת וחיה בבתים רבים ואין כל סיבה שאחזיק בבית וארבעה קירות בעלויות המטורפות של היום.
כדור כחול, כדור אדום
חיי עדיין שלובים בכלכלה הישנה, אם כי אני מאמינה שלא לאורך זמן. כמפיקה אני משתמשת במכשיר הסלולרי ובמחשב הנייד הרבה מאוד, אך אני מלאת ציפייה למחשבה על היכולות הטלפאתיות שלנו (חשבו כמה כסף זה יחסוך לנו וכמה בעיות קרינה!).
כמו ב"מטריקס", הגיע הזמן להחליט האם אנחנו לוקחים את הכדור הכחול או את הכדור האדום. האם להיות תלויים אך ורק במערכות חברתיות או להיזכר במערכות טבעיות שהיו כאן הרבה לפנינו ויוותרו גם הרבה אחרינו.
האם לחזור לשיכחה או לפקוח את העיניים אל מול מציאות כואבת לעיתים, אבל עם יכולת לשנות אותה ולעצב את עולמנו מחדש. רק געגוע אחד נותר לי בהקשר לחשבון הבנק שלי: הקשר המיוחד שהיה לי עם ישראל, שלא ויתר והותיר בי אמונה שגם במוסדות הגדולים האלה ששולטים בנו עובדים בני אדם רגישים ואמיתיים. תודה לך ישראל.
סצינת הכדור ממטריקס
לי זיו עוסקת בפיוס במזרח התיכון בעיקר דרך מוזיקה. היא מפיקה, כותבת, מובילת פרוייקטים, מדריכת טיולים ומגשרת בין אנשים ותרבויות בזכות המון תקווה. לי היא אחת המייסדות של פרוייקט "מוזאייק".
לפוסטים קודמים של לי זיו:
