הגזענות עדיין כאן (צילום: עמית שאבי)
הערב ב-18:30 תתקיים בגן מאיר בתל אביב הפגנה נגד גזענות. לחצו כאן לפרטים נוספים.
בשבוע שעבר, יכלו הנהגים בכביש לירושלים להבחין בבחור אתיופי, שפניו צבועות חצי שחור וחצי לבן והוא לובש חולצה שעליה כתוב "קומי הזדעזעי, ארץ!". הוא עלה לארץ מאתיופיה בשנת 1991 עם משפחתו ולומד היום חינוך גופני. מולט אררו, בן 26, שירת ביחידה קרבית ומתגורר באשדוד. הוא יצא לצעדה עם אחד מחבריו מתוך מצוקה גדולה והבנה שחייבים לעשות מעשה, כי בישראל של 2012 הגזענות חיה וקיימת.
אל הצעדה הצטרפו חברי הכנסת אילן גילאון וניצן הורוביץ ממר"צ ובירושלים צעדו אלפים מהכנסת לגן העצמאות, שם התקיים הטקס. מולט אררו אמר בהגיעו לעיר "ישראל היא גם הבית שלי, אין לי ארץ אחרת".
המשפט שלו צימרר אותי ולקח אותי ברכבת אקספרס לילדות שלי. אני קיבלתי בבית מנות גדושות של אהבת המולדת ומשפטים כמו: זה הבית היחיד שבו אנחנו בטוחים, אין לנו ארץ אחרת – הוטמעו בי הרבה שנים לפני שקורין אלאל שרה על זה.
מה באמת השתנה?
הוריי תמיד סיפרו לי על אירופה שלפני ובמהלך השואה. על שלטים שאסרו כניסת יהודים לכל מקום, על הפרדה באוטובוסים, על גטאות ועל ביזוי של אנשים רק בגלל שהם לא שייכים לאיזה גזע עליון שמישהו הכריז עליו. אז לא, אני לא עושה השוואות ועדיין, ביני לביני, אני תוהה איך זה שדווקא אנחנו, שהודרנו בגלל מוצאנו, מדירים אחרים בשל צבע עורם.
כשהאתיופים הגיעו לנתניה, עיר ילדותי, שיכנו אותם באחד מבתי המלון בעיר וכולם דיברו על השונות שלהם, על כמה הם מוזרים ועל הלבוש החריג. את זה שמעתי ברחוב ובבית הספר ואז באתי הביתה ושמעתי על אהבת אדם ושכולם שווים.
עכשיו חזרתי לשם, לאותן שנים ושאלתי את עצמי מה באמת השתנה. האם באמת למדנו לקבל את השונה והלא מוכר? כל כך הרבה שנים עברו מאז שהייתי ילדה והנה היום, בעיצומו של חורף 2012, כשהארץ נאבקת על צדק חברתי, קמים יוצאי אתיופיה וזועקים בכאב נורא שנמאס להם מהאפליה.
כולם שווים (צילום: עמית שאבי)
רצון בסיסי לדו-קיום
הם משלמים מיסים, משרתים בצבא, תורמים למדינה ועדיין אין להם את החופש לבחור היכן לגור. היום אלה בעלי דירות בקרית מלאכי, שלא מוכנים להשכיר לאתיופים ופעם היו אלה גנים ובתי ספר, שלא קיבלו לחיקם את ילדי העדה. היו כאלה שהגדילו לעשות והציעו לשבץ אותם בגני ילדים ובכיתות נפרדות. אני תוהה אם נגיע לרגע שתיאסר עליהם כניסה למקומות כאלה ואחרים.
בשבוע שעבר ציינו בעולם את יום השנה למותו של מרטין לותר קינג, האיש שהיה לו חלום ושפועלו למען זכויות אדם זיכה אותו בפרס נובל לשלום. הוא נרצח כי מישהו לא אהב את החלום שלו. הוא שילם בחייו על רצון בסיסי לדו קיום וכשאני חושבת על זה, החלום הזה נרצח מאז ועד היום, כל יום עוד קצת. היום זה בקרית מלאכי ומחר זה עלול לפרוץ בעיר אחרת בארץ, כי מישהו יחליט שלא מתאים לו לגור ליד אתיופי.
הערב (25.1 בשעה 18:30) תתקיים הפגנה בגן מאיר בתל אביב לאות הזדהות עם העדה האתיופית. כולנו צריכים להיות שם, לצעוק יחד איתם שאת האפליה הזו חייבים לסיים ומהר. אנחנו צריכים להיות שם למענם ולא פחות מזה למען ילדינו, שראויים לגדול במדינה שמכבדת כל אדם באשר הוא אדם.
הערב ב-18:30 תתקיים בגן מאיר בתל אביב הפגנה נגד גזענות. לחצו כאן לפרטים נוספים.
עבודה שחורה של אהוד בנאי והפליטים
מונה ניר גלעד היא מאמנת אישית בשיטת האימון ההווייתי, עסקה בתחום החינוך במשך 20 שנה.
לפוסטים קודמים של מונה ניר גלעד:
