(צילום: dreamstime)
השבוע הוא הודיע לי שהוא שם לב פתאום לקונוטציה של המילה "בעלי" וקלט שזאת מילה נוראית (יש לה הקשר לבעלות ול"לבעול" והוא לא מוכן יותר שאקרא לו ככה, אז התחלנו לגלגל על הלשון ניסוחים חלופיים. ניסינו למצוא מילים שיתאימו כשאצטרך להציג אותו בפעם הבאה.
ניסינו "אישי" (על בסיס אשתי) אבל זה לא נדבק, כמו שהוא לא רוצה בעלות עלי כך גם אני לא מרגישה נוח לומר שהוא "האיש שלי". בדקנו "בן זוג" אבל בן של הזוג הרגיש מצמצם מדי. "שותף לחיים" הרגיש קר ועסקי, "שותף למסע"? נו, ניואייג'י מדי.
חיפשנו מילים שיכולות להגדיר את הקשר בינינו בלי שיהיה בהן אלמנט של רכושנות, אבל שהן עדיין יבטאו במדויק את מהות הקשר בינינו: מחויבות לחופש ולהתבוננות ומרחב שמאפשר חוויות ותהליכים, ביחד ובנפרד.
יחסים משתנים
הסתקרנתי אם זה מטריד גם זוגות אחרים והחלטתי להעלות את העניין לפייסבוק. להפתעתי קיבלתי עשרות תגובות של הזדהות, רעיונות, מחשבות ותהיות, כאשר בין ההצעות שהועלו היו: אהובי, החבר שלי, החצי השני שלי, האחד, האיש שלצידי ועוד. ההגדרות ביטאו בעלות תלות או שייכות או משהו טכני ומרוחק. לא התחברתי לזה. חיפשתי משהו אחר.
כשלא מצאתי התחלתי לחשוב שאולי זה לא מקרי. משהו בהגדרה, בתפיסת הרכושנות כלפי בן הזוג שייך לזמן אחר וכבר לא ממש מתאים. היום, יותר מתמיד, נשים אינן רכושם של הגברים והמחויבות נתפסת כהרבה יותר כהדדית. רובנו זוכים להתנסות בכמה מערכות זוגיות לאורך חיינו ומגבשים זהות מגוונת יותר, מודעים לכך שלא חייב להיות רק מישהו אחד שיאפשר לנו ביטוי, ילמד אותנו משהו ויעניק לנו בטחון ואהבה.
ואז מישהי בפייסבוק כתבה, שכל ניסיון להגדיר יחטיא את האמת, כי בני אדם הופכים להיות הרבה יותר מורכבים מהגדרות מילוליות. חשבתי כמה זה נכון: לא רק בני אדם מתפתחים ומשתנים, אלא גם מערכות היחסים בין גברים לנשים משתנות ומתפתחות. אולי זאת הסיבה שלא מצאתי הגדרה מתאימה -- אולי ההגדרות שיש לנו בשפה כבר לא מתאימות, אבל הגדרות חדשות עדיין לא נוצרו.
הוא לא שלי
המילים "בעלי" ו"אשתי" מייצגות את הצורך להגדיר את האחר כשייך לי. פעם זה משך אותי וחשבתי שזה נורא רומנטי, שמישהו ייקח אותי תחת כנפיו, ידאג לי, יחייך אלי, יגיד לי מילים יפות. אני לא אתלבט יותר מי אני ומה אני רוצה בדיוק, לא יהיה צורך, הוא כבר יידע בשבילי. אבל אף אחד לא סיפר לי שיש מקומות שחייבים לגלות לבד, שיש תהליכים שצריך ללכת אותם ברגליים, שאין משהו שם בסוף שאפשר לספר אותו. חייבים לחוות בשביל להבין. הבנתי שבסרט הזה שום פס קול מתקתק לא יציל אותי.
התחלתי להבין שאין ברירה, שצריך לקחת אחריות, להתעורר, להתבגר, כי אף אחד לא יכול למלא את החורים שיש לי בנשמה, את הפחדים, את הבדידות, את ההסתרות. כנראה שאצטרך לעשות את העבודה בעצמי. כל עוד לא אעשה אותה -- אשאר חצויה. ולכן הוא לא יכול להיות שייך לי. הוא לא שלי ולא שייך לי.
אהבה על כף המאזניים
נישואין זה סידור מוזר: אתה מוצא מישהו שאתה אוהב ואתה מתחייב לחיות איתו את שארית חייך, נכנס איתו למסע המטורף של הורות, מלחמת הישרדות כלכלית, חלוקת אחריות משותפת וסוג של גורל משותף. אבל גם אם נחתום על אלף כתובות אי אפשר להתחייב להרגיש משהו חיים שלמים. אתה מתחייב להיות שם, אבל לא יכול להתחייב איך זה ירגיש. אתה מושפע מכל תנועה שלו, אבל לא יכול לשלוט בו. אתה תלוי בו ומפחד לאבד אותו ומצד שני, רוצה להיות חופשי ועצמאי.
כל זה מעורר הרבה פחד, כעס וכאב, שקופצים על כף המאזניים, מתאמצים להכריע את האהבה שיושבת שם על הכף השנייה -- כבדה וחזקה ועם זאת פסיבית להחריד. זוגיות זו אולי המערכת הכי מורכבת ופרדוקסלית שיש ואנחנו בוחרים להיכנס אליה מרצוננו החופשי, אבל אסור לנו לשכוח שיחסים בנויים על רגשות; ורגשות -- לא יעזור לבעול אותם או לתבוע עליהם בעלות, לא בתוכנו ובטח לא אצל מישהו אחר.
נוגה מיבר היא מטפלת ומנחת התמקדות (Focusing), מלווה תהליכי מודעות והתפתחות אישיים ובקבוצות.
פוסטים קודמים של נוגה מיבר:
