טומנת זרע של אור. לי זיו
לראשונה מזה ארבע שנים שאני חוגגת את החנוכה בארץ וזה מרגש אותי, כל הדלקת נר מרגשת אותי. מדובר בימים הארוכים והחשוכים ביותר בשנה -- דצמבר. חג זה, שאני מאמינה כי מקורותיו מגיעים הרבה לפני מלחמת המכבים, הינו חג עתיק המסמל את מלחמת האור והחושך. אותה מלחמה, שנראית היטב בכל כך הרבה סרטים וספרים החל מהספר האהוב עלי "הסיפור שלא נגמר", דרך שר הטבעות, מלחמת העולמות, מטריקס ועוד. תמיד אותה דואליות של חושך ואור.
גם הדתות מתעסקות בנושא; לדוגמה, הדת הזרתוסטרית, המגיעה מפרס והיא אחת הדתות המשפיעות על היהדות, האמינה בכוח הדואליות, שהעולם נחלק לשניים, לאור ולחושך. מאמיניה סגדו לאש. או האיסיים, אותה כת ששכנה במערות קומראן בימיו של ישוע, שככל הנראה היה חלק מאותה כת סודית יהודית, וכינתה עצמה "בני האור" ויתר העולם "בני החושך". לא סתם חוגגים את היוולדו של ישוע דווקא בימים אלה, מאמיניו ואוהביו רואים בו כמביא האור לעולם.
כל אחד מאיתנו מכיר את המקום הזה שבין האור והחושך, בו אנו טובעים בחשכת עצמנו, מתוך כאב, קנאה או סבל, שנאה ופירוד, פתאום מגיח אור שמוציא אותנו מהחשיכה ואנו חוזרים לעצמנו.
המקום שבין חושך לאור (צילום: אסף פולק)
בחרו אור
מהו אותו רגע המפגש שבין החושך לאור? נלסון מנדלה אמר: "הפחד העמוק ביותר שלנו הוא לא שמא אנחנו חלשים מדי. הפחד העמוק ביותר שלנו הוא שאנחנו בעלי עוצמה שמעל לכל שיעור. זה האור שבנו, לא האפלה שבתוכנו – שמפחיד אותנו יותר מכל". אולי ימים אלו נותנים לנו הזדמנות להביט פנימה לתוך החשיכה ולמצוא את האור שבתוכנו.
במסגרת עיסוקי כמגשרת, מפייסת ומובילה פרוייקטים במזרח התיכון שמעתי אנשים רבים אומרים: נכון שיש הרבה אור בעולם, אבל החושך חזק יותר -- מלחמות, סבל, עוני וכאב. ואני אומרת שזה עניין של התבוננות והתמקדות. היום התקשורת העולמית ממוקדת ובוחרת להראות את החושך. שנים חשבתי שהיא האשמה העיקרית בכך, אבל היום אני מבינה שזהו מעגל. הקהל דורש את זה ואם התקשורת תבחר להראות חדשות טובות, היא תקבל פחות רייטינג וזה מוכח.
אנשים רוצים לראות אקשן, מלחמות ודם. קצת כמו לאכול חריף: ככל שתאכל יותר, תרצה מנה חריפה יותר, החריף שורף את התאים על הלשון ובשביל ליהנות ממנו, צריך יותר ויותר. האם כך קורה גם עם החושך? (שלא תבינו אותי לא נכון, אני אוהבת חריף, אני אוהבת גם את הלילה וכאן אני מתייחסת למונח "חושך" כדבר שלילי).
האם אפשר לשנות את זה? כן. בחרו אור וגרשו את החושך. אני לא יודעת אם אוכל לשנות את העולם, אני יודעת שאוכל לשנות את עולמי. והרי אני עולם שלם -- כל אחד מאיתנו הינו עולם שלם. אם בעולם שלנו, האישי, נתמקד באור ונפיץ אותו, כך יהיה והאור יגבר. אור מושך אור.
האור מאחד
בכל שנה, ב-21 לדצמבר, אנו עדים ללילה הארוך בשנה. מזה מספר שנים שאני מסמנת לילה זה בטקס מיוחד, טקס שניתן לנו על ידי איש רפואה מפרו ובו מדליקים אש במקביל ל-80 מדורות נוספות הנדלקות ברחבי העולם באותו הזמן, והאש מביאה עימה אור וריפוי לאדמה, אותה אדמה שאנו חיים עליה, זו המזינה אותנו, מולידה אותנו וגם מתה איתנו.
לפני מספר ימים חגגנו שוב: כמה ישראלים, כמה פלסטינים, בעיקר חברים. ערב חשוך, על הר גבוה ואור אחד, אש המדורה. דווקא שם סביב האור, לא היה מקום לחושך ואנחנו בני שני עמים המצויים בקונפליקט, מצאנו צוהר להתאחד סביב ריפוי האדמה, סביב הצורך לחגוג את האור בידיעה שהריפוי לכאב שלנו מצוי בו.
ב-2009 ביקרתי בירדן כחלק מפרויקט מוזיקלי שאותו אני מובילה. זה קרה בדצמבר, מספר ימים לפני תחילת "עופרת יצוקה". ישבנו בבית מקסים בנוי אבן ועץ בתוך בוסתן ירוק בכפר, לא רחוק מים המלח. חבורה של מוזיקאים ישראלים וירדנים, מדליקים יחד נרות חנוכה. תחושת האחדות מילאה את כולנו, כי האור מאחד, עם אור רואים, יש בו חום ואמת. רגע זה היתה בו איכות של טמינת זרע, ברית בין חברים. הזרע הזה נבט והחזיק אותנו דרך קשיים רבים שפוקדים את כל האזור, בזכות אותו האור.
האור מאחד (צילום: אסף פולק)
בחג הזה לקחתי על עצמי את ההחלטה להפיץ עוד יותר את האור: אם נתרכז כל העת בחשיכה -- ויש ממנה די והותר בכל עיתון, אתר אינטרנט ואמצעי תקשורת ולצערי כמעט בכל בית -- לא ניתן לעצמנו הזדמנות להביט לאור בעיניים. הרי הכל עניין של החלטה. כל כך הרבה צער בעולם וכל כך הרבה יופי בעולם, במה נבחר?
"לא יהיה ניצחון של האור על החושך כל עוד לא נעמוד על האמת הפשוטה, שבמקום להילחם בחושך, עלינו להגביר את האור" (א.ד. גורדון)
לי זיו עוסקת בפיוס במזרח התיכון בעיקר דרך מוזיקה. היא מפיקה, כותבת, מובילת פרוייקטים, מדריכת טיולים ומגשרת בין אנשים ותרבויות בזכות המון תקווה. לי היא אחת המייסדות של פרוייקט "מוזאייק".
