(צילום: dreamstime)
עיניים ירוקות ושמן רונן. כבר לא זוכרת בדיוק איך הוא נראה, אבל בחיים לא אשכח אותו. הייתי אולי בת 9. באיזה משחק חברה התבקשנו לעמוד מול ילד אחר ולהסתכל בעיניים. לא רציתי. הוא היה אולי הילד הכי לא מקובל בכיתה (חוץ ממני בערך), אבל לא ממש הייתה לי ברירה. אחרי הרבה צחוקים לרגעים ספורים פתאום הבטנו. הכרנו. הייתה אינטימיות זרה ומשונה. זה היה נעים ומביך, מרגש ומפחיד והצחוק הציל אותנו. הייתה שם קירבה, כזאת שהגוף לא שוכח. רגע מיוחד של חיבור. לא התיידדנו אחר כך, אבל גם כבר לא היינו זרים.
מאז עברתי הרבה סדנאות והרבה מבטים בעיניים. הרבה שנים לא יכולתי לשאת תרגילי הסתכלות בעיניים. החיוך הבלתי נשלט, המבוכה ותחושת החשיפה הבלתי נסבלת עשו אצלי בבפנים תחרות ביניהן: מי חזקה יותר ומי מופיעה ראשונה וגוררת אחריה את האחרות. לא יכולתי לשאת את זה. הכתפיים תמיד התחילו לרעוד בלי שליטה, הצחוק התפרץ, והמבט ברח למטה, הצידה, הצילו!
פתחתי את חלונות הנשמה
ואז זה קרה לי. לא מזמן, בסדנה: עמדתי מולה והסתכלנו אחת לשנייה בעיניים. היא הייתה בגובה שלי וקרנו ממנה נעימות ורכות. בהתחלה עוד התפתלתי מצחוק, אבל לקחתי נשימה עמוקה. חשתי רעד. הייתי בודקת מה קורה לי לו הייתה אפשרות רגע להתנתק, להיות רגע לבד עם עצמי, להירגע, להבין. אבל לא יכולתי. מישהי שם הסתכלה עלי והיא יכלה לראות. פתאום נחתה עלי ההבנה: אסור שזה יקרה, אני לא מסכימה שיראו אותי! שיראו לתוכי את כל מה שיש שם בפנים, ולקחת סיכון שאולי לא יאהבו – זה מה שקורה לי.
ואז, בפעם הראשונה, הבנתי שהיום, גם אם מישהו לא יאהב אותי, זה כבר לא ישנה לי. שנים זה איים להרוג אותי. עכשיו זה כבר לא באמת משנה. נשאר רק ההרגל. עם ההבנה הזאת הגיע כאב שטפטף את עצמו החוצה. הרפיתי, בלעתי את הרוק והסכמתי. הסכמתי לפתוח את חלונות הנשמה שלי ואמרתי לה בלב: הנה, זאת אני. כאן. לפניך.
(צילום: dreamstime)
התבוננתי בה, היא הייתה נינוחה. היה לה סימן שאלה במבט. סקרני, מתעניין. רך. חומל. גיליתי הרבה אהבה במבט, הרבה רגישות והייתה לי תחושה שהיא מבינה בדיוק. הנחתי לה לבקר אצלי ולאט לאט, בלי ששמתי לב, נעלמו הפנים, נעלם החדר, נעלמו הנוכחים בו, נדמה המוזיקה. ואז נעלמו גם העיניים ומרחב חדש וענק נפתח לפני. כמו שמסתכלים בתמונה תלת מימד, זה נראה בהתחלה שטוח, אבל פתאום רואים את העומק.
חיבור של אישון לאישון
ואז ראיתי אותה. נשמה בדיוק כמוני, והרגשתי שנתנה לי רשות לטייל בנוף הפנימי שלה. כמה יופי, כמה יצירתיות, כמה אומץ, כמה רגישות. לשבריר קטן של רגע הזדהיתי איתה לחלוטין, עם הפחדים, עם העוצמות, עם השאלות והבירורים -- בלי לדעת בדיוק מה הם. ידעתי אותה, כי לרגע אחד קטן הייתי לגמרי היא, כמו בליקוי חמה, שני עיגולים זזים אחד אל השני באיטיות, מתקרבים עד שהירח מכסה את השמש בדיוק, עיגול על עיגול, ולמרות שהם שונים הם נראים אחד.
אנחנו נולדים לבד ומתים לבד, וכול חיינו מבלים במנוסה מהבדידות. הגוף הפיזי מפריד בינינו (חומר ארור). כולנו משתוקקים להתחבר למישהו, למשהו, לחוות את האיחוד המקודש, כמהים לתחושת השייכות המוחלטת, שואפים להתמוסס ולהיטמע לתוך ביחד -- נס גדול ועוצמתי שמכיל את כולנו. מפחדים להישאר בחוץ ולגלות שאנחנו לא ראויים ולכן אנחנו מסתירים את החולשות, הפחדים והצורך. משפילים את המבט ומתכנסים בתוך עצמנו. בודדים, אבל לפחות נמצאים במקום בטוח.
Van Morrison -- Brown Eyed Girl
אחרי שזכיתי לשחות במעיין הנשמה שלה, חוויתי כמה כולנו בעצם כל כך דומים: אותם פחדים. אותם רצונות, אותם קשיים. פתאום הצורך להסתתר ולהתגונן נראה כל כך מיותר. במקום זה אפשר פשוט להשיר את המבט ברכות ולהסכים לפחד את זה, להרפות, להרשות, להתמסר, פשוט להיות שם: עין לעין. ריס לריס, אישון לאישון. ולהמתין. המבע יכול להפוך לקשר. הקשר לחיבור והחיבור לאהבה. חוויה של אהבה ושל התמזגות. כזאת שהגוף לא שוכח. כזאת שנוגעת בפנים. כזאת אחריה משתנים כל המבטים.
נוגה מיבר היא מטפלת ומנחת התמקדות (Focusing), מלווה תהליכי מודעות והתפתחות אישיים ובקבוצות.
פוסטים קודמים של נוגה מיבר:
