ייסורים פנימיים - מסר חיצוני. שינקמן עם הוריו של שליט (צילום: עמית שאבי)

בימים האחרונים אני מוצאת את עצמי עסוקה בשאלה "מה שלי" ו"מה לא שלי", מה משפיע עלי מבפנים, מה משפיע עלי מבחוץ והאם אפשר בכלל להפריד בין השניים?

מאז שגלעד שליט שוחרר מהשבי, אני רוצה לכתוב משהו שקשור לזה. חודשיים שהדבר הזה מתבשל אצלי בבטן. זה היכה בי אחרי כשקראתי את הכתבה שהתפרסמה במוסף של "ידיעות אחרונות" על תמי שינקמן, האישה שהיתה אחראית על יחסי הציבור במאבק לשחרורו של גלעד שליט. ידעתי שמשפחת שליט שכרה את שירותיו של משרד יחסי ציבור וגם חשבתי שהדבר הכרחי, אבל לא שיערת בדעתי עד כמה הדבר משפיע עלי ברמה היומיומית.

במשך תקופה ארוכה הבטן שלי כאבה. כאבתי את השבי של גלעד שליט, ייסרתי את עצמי ואת סובביי על כך שהוא נמצא שם והעולם ממשיך. הרגשתי שקשה לי נפשית להיות פעילה במאבק יחד עם המשפחה ולהיות במגע ישיר עם העוול הזה, אך מצד שני היה לי קשה לא לעשות כלום מלבד להתלונן. כל יום שלא עמדתי בצומת עם שלט, כל יום שלא הפגנתי ולא מחיתי על העוול, ייסרתי את עצמי והלקיתי את עצמי. ימים רבים הרגשתי רע, חשבתי על מה הייתי עושה אילו הבן שלי היה נלקח בשבי, איך הייתי מתמודדת. חשבתי על המדינה שלנו ועל זה שלא בא לי לקחת חלק ממנה. חשבתי שכמו אביבה, גם לי זה היה יכול לקרות, וזה הפחיד אותי. מאוד.

הרגשתי שהתחושות העוצמתיות האלו מגיעות מבפנים, שהן שלי, שאני רגישה וכואבת את מה שהוא עוול שלא ניתן להכיל ולהבין בכלל. כעסתי וכאבתי והתייסרתי.

מסרים יחצניים כואבים

ואז קראתי את הכתבה של ה"מושכת בחוטים", אשת יחסי הציבור לשחרורו של גלעד שליט. קראתי ולא האמנתי. קראתי כיצד במלאכת מחשבת היא הפעילה אותי, קראתי כיצד היא מספרת בגאווה איך הנחתה את אביבה לנהוג ולדבר, כיצד שכנעה להוציא את התמונות מהאלבום כדי להמחיש לעם ישראל שהוא הילד של כולנו, קראתי כיצד היא פימפמה את המוטיב החוזר שלכולנו זה יכול לקרות, שכולנו יכולות להיות כמו אביבה.

נדהמתי שהיא מספרת אחד לאחד כיצד התחושות שייסרו אותי ביום יום נרקמו במשרד שלה.

הרגשתי ששטפו לי את המוח! וזה הפחיד אותי. מאוד.

איך לא שמתי לב שהתחושות האלה, שהרגישו כל כך מבפנים, הגיעו הרבה מבחוץ? תהיתי איזה חלק מהן שלי ואיזה לא. האם התייסרתי וכאבתי כל כך רק בהשפעת מסרים יחצ"ניים? האם הייתי מתייסרת בעוצמה כזאת אילולא היחצ"נית ה"גאונה" הזאת ובאיזה תחומים נוספים בחיי משפיעים עלי בצורה עמוקה כל כך ללא ידיעתי?

ידעתי שלמשפחת שליט לא היתה ברירה, אלא להעסיק יחצ"נית שכזו ובטוח שגם אני הייתי עושה כך (זה השתלם ולכן משמח אותי במיוחד, כי באמת העיקר שהוא חופשי), אבל אני מרגישה שזה לא באמת העניין, אלא המשמעויות האישיות שלי בתוך ההתנהלות הזאת.

מחשבות של מישהו אחר

במקרה הספציפי הזה היתה אישה ספציפית, שסייעה להחדיר ולהעצים מחשבות ותחושות בצורה גאונית. באילו מקרים זה עוד קורה? עד כמה אני יכולה להפריד בין הבפנים שלי לבין המסרים שמגיעים אלי מבחוץ והאם יש שם למעלה גם אנשים שעסוקים בלהחדיר לי לראש איך להרגיש כאמא, כאישה, כבת זוג? האם יש להם אינטרס מסוים, איך פועל כל העסק הזה?

לרגע זה מרגיש לי כאילו אני בתוך הסרט "המופע של טרומן".

הטריגר לכתוב את זה, אחרי חודשיים שזה מתבשל בפנים, הגיע אחרי שמישהי כתבה על הרצון שלה לשמוע כיצד אמהות לילד אחד "בלבד" מתמודדות עם עובדת היחידנות. זה שוב העלה בי מחשבות על הלחץ הבלתי נתפס על נשים בישראל להרות, ללדת ועדיף כמה שיותר. אבל מי שם למעלה קבע שבישראל, משפחות לילד אחד, הן משפחות שאינן טובות דיין? מי קבע שכדי שאישה תוכל להגשים את עצמה היא צריכה להיות אמא? מי קבע שילד יחיד הוא ילד מסכן או עצוב?

בישראל, אנשים חשים עצב ורחמים כלפי משפחה עם ילד יחיד או אישה שבחרה במודע לא להיות אמא. כשאני שואלת "למה, מה כל כך מעציב?", אני מקבלת גיבוב של נימוקים מפולפלים מלווים בביטחון מלא בצידקת הדרך. ללא שום סימן שאלה.

אבל אני יודעת שלא ייתכן, שאוכלוסיה שלמה בישראל חשה תחושות דומות לגבי הורות, פריון והולדה, תחושות שונות לגמרי מאלו שאוכלוסיה גדולה אף יותר מרגישה באירופה. במדינות רבות באירופה לא מתעורר עצב או פליאה כשזוג בוחר שלא להביא ילדים לעולם או "מסתפק" בילד אחד; זו הנורמה החברתית ואף אחד לא עושה מזה עניין, אף אחד לא מתרגש או נעצב מבחירות שכאלה.

מבחינתי, כשיש פערים כאלו משמעותיים בתפיסות העולם ובתחושות שמציאות חברתית מסוימת מעלה בפני אוכלוסיה שלמה, זה אומר שסביר שיש כאן מישהו או מישהם, שאחראים על המשך פימפום המסרים המשפחתיים האלו של פריון והולדה.

האם זה הגיוני? למי יכול להיות אינטרס כזה? והשאלה שמעסיקה אותי במיוחד: עד כמה אני יכולה להיות אישה באמת חופשיה בארצה?

הטקסט פורסם לראשונה באתר "נשים מדברות אמהות".

לאתר מהות החיים