(צילום: dreamstime)

אני מתקרבת לגיל 40. יש נשים שרואות עצמן כאילו הן "מתקברות" לגיל 40. ה"קבר" נראה נגיש יותר, זמין מאי פעם, בעיקר לדמויות מיוסרות וקורבניות (יש האומרים, פולניות). זו הזדמנות פז להתחפר בתוך עצמך, לבכות קצת עם עצמך, לעשות קצת בדק בית וקצת רשימות מלאי וחוסרים.

מצאי: בעל, ילדים, שני כלבים, חתול אחד, משכנתא, מכונית אחת ללא חניה, תוי קניה מהעבודה ואוברדפרט לאיזון המצב, נסיעות עתיות לחו"ל כדי לחוש תחושה מדומה של חופש ושהכל עוד אפשרי; עודף משקל; הרבה צעקות, ריבים, רגעי אושר קטנים; מחאות חברתיות קטנות, שכונתיות ומוצדקות (ויתור על קניה שבועית ברשת שיווק גדולה, שבסיומה רכישה במרכול שכונתי לא פחות יקר, רק כדי להוכיח לטייקונים שגם אני יכולה); חברים שאתה בעיקר פוגש בפייסבוק, אלא אם כן הם שכנים; משפחה צפופה וחונקת אבל גם מחבקת כשצריך.

חוסרים: מספיק בגדים לפי צו האופנה; מידה 36-38; מצב רוח טוב לאורך כל שעות היממה; שיעורי יוגה, אירובי, פילאטיס ו/או כל דבר מחטב אחר במינון המתאים כדי לשנות משהו; חלקה בבית קברות טרומפלדור (מן הסתם כבר לא אהיה מגדולי האומה ואפילו לא אחת מאושיות תל אביב); תעוזה לעזוב את הכל ולהתחיל מחדש במקום אחר; חניה (ראה לעיל); הוצאה לאור של ספר (בשלבי כתיבה מתמשכים ושואפים אל האינסוף); מינוני חמצן רציניים, כאלה שמשכרים אותך באמת ומותירים אותך המום על פסגה של איזה הר רגשי.

על איזה סולם אתם?

החיים שלנו נמדדים כל הזמן. במעשים, בהישגים, במימוש שאיפות של אחרים. הם לא נמדדים במקצב שלהם אלא בתוים הבודדים שמרכיבים אותם. נותרת בדו, כנראה שכבר לא תזוז משם – ייצא לך שם של ילד מתבגר, מזדקן, שלא לוקח החיים ברצינות. המשכת לפה וסול -- הסתכל מסביב, כאן מרבית חבריך, משכנעים את עצמם שזה המקום שתמיד רצו להיות בו, הם יושבים על סיר הבשר, הנוחות משכרת שם באמצע וכל מבט לצדדים יש בו משהו מפחיד מדי, מקסימום נשבור שגרה עם איזה דיאז קטן או פה במול, ונשקיט בתוכנו איזה יצר חייתי לפרוץ את המסגרת.

אלה שנמצאים בסי, שיחקו אותה. הם הלכו את כל הדרך. בדרך כלל – אל הבנק. סטטוס חברתי ובעיקר כלכלי גוזר אחריו שובל של חיוכים מאולצים, קריאות השתאות המלוות במבטי קנאה ובריכולים בחדרי חדרים, החובה שתרשם כדוגמה על שולחן השבת של רוב חבריך כמי שעשה את זה ושחייו בטח נטולי דאגות. הלוואי עלינו בקיצור – ולא ידעו כמה לא ירצו שיבוא עליהם.

בודדים מתייחסים למקצב שלנו. לא לתוים עצמם אלא למרווחים ביניהם, למקצב שהם מייצרים. המקצב הזה הוא למעשה הדבר שאנו מחפשים. אנחנו לא יכולים לתת לו שם, אבל הוא שם, והוא זה שמעביר אותנו בין שמחה לעצבות, בין הכרה לשכחה, בין הנוכחות האמיתית להעלמות מכווונת ואף הדחקה. המקצב הזה הוא סם החיים האמיתי, הוא יכול להיות לגמרי איטי, לגמרי לא מרשים למתבונן מהצד אך להיות מושלם מבחינת ההרמוניה שהוא מייצר עבור אותו אדם.

נותן טעם לחיים

יונג ציין כאחד מהאריכטיפים שלו את העצמי. יונג טען שבערך בגיל ארבעים האדם מגיע לשלמות והרמוניה פנימית, הוא חדל מלהתעסק בדברים חומריים (כסף, בית וכו') ומרכז את האנרגיה שלו לעסוק בעניינים רוחניים יותר ולהביא את עצמו לשלמות רוחנית. העצמי מקנה לאישיות אחידות, שיווי משקל ויציבות.

אני מתקרבת לגיל 40 ומנסה לאט לאט לנסות ולזהות בתוכי את אותו העצמי, את המקצב שלי. יש ימים שאני מרגישה אותו חזק, נוכח, אני מכתיבה לו חיים, והוא נותן לי טעם בחזרה. אני יכולה להרגיש אותו בכל חושיי: בטעמי האוכל הבאים לפי, בעוצמת הריגוש שלי ממראות ותחושות, מהשקט שהוא מנכס לי, מהזרימה שהוא מביא לנשמתי.

ימים אחרים אני פתאום מאבדת אותו. מנסה למצוא מתחת לרבדים של פעולות שנערמות זו על גבי זו, נושפות זו בעורפה של זו, ללא תכלית ממשית בסופו של יום -- ערימות של הבלים – שממלאות את החלל ברעש שכזה, שאני פתאום מאבדת את המקצב, וקשה לי מאד לחזור ולמצוא אותו. "אייכה?" אני שואלת. והוא מחכה לפעמים הרבה זמן עד שהוא סבור שאני ראויה לקבל אותו שוב.

אנחנו משחקים את המשחק הזה כבר 40 שנה, וכנראה שנמשיך עוד 40 שנה נוספות לפחות. לא יודעת אם אדע יותר טוב לזהות אותו בעתיד, מה שבטוח – אני יותר אקשיב.

לאתר מהות החיים