(צילום: dreamstime)

"אמא, תישנננני איתי קצת..", הוא מפנה אלי את כל החן שיש לו בגומות ומבקש בטון שלא ממש אפשר לעמוד בפניו. אני שמה בצד את כל התיאוריות החינוכיות שאני מכירה לגבי עקביות וגבולות ומתכרבלת איתו בחיבוק. "ספרי לי סיפור מהראש", הוא מתפנק לי בלחש באוזן, "על דינוזאור רע", הוא מוסיף לפני שאני מספיקה למחות. אני ממציאה סיפור על דינוזאור רע ובודד שבסופו של דבר מבין שעדיף להיות טוב ואהוב.

אני נשארת שם, לשכב לידו בחושך והמחשבות עוטפות אותי כמו שמיכה. בעולם שלו יש "טובים" ו"רעים", המאפיינים שלהם מאוד ברורים וקל מאוד לזהות אותם. בסרטי ילדים זה חוזר על עצמו: הטוב מסמל את המוסרי והתמים ואילו הרע מופיע ככוח תוקפני ועוצמתי שתוקף ברשעות את הטוב.

הטוב מבוהל, נפגע, סובל, מפחד, נמצא בסכנה דרמטית, אבל בעזרת כוח הרצון, הנחישות, אומץ הלב והאמונה בעצמו – מצליח בסוף איכשהו להכניע את הרוע והופך לגיבור. בלי הרע הוא היה נשאר סתם חנון משעמם.

זיכרון מעומעם של הקושי

בשנים האחרונות אני נוטה להאמין יותר ויותר שרוע לא באמת קיים. לא בבני אדם, לא במה שקורה במציאות, ולא בתהליכים חברתיים פוליטיים ועולמיים. אולי אני תמימה ואולי אני טובה בשיכנוע עצמי (אין ספק – זה מאוד נוח), אבל לפחות לגבי החיים האישיים שלי -- בהתבוננות ממרחק של זמן על אירועים קשים משמעותית בחיי, מפתיע אותי הקושי לאתר את המשהו הרע שקרה שם.

אני חושבת על הפעמים הבודדות שבהן אני והמוות עברנו אחד ליד השני קרוב קרוב, כמעט שנגענו, אבל המשכנו בסוף בכיוונים אחרים, ועל תהליך החפירה הפנימית, גיבוש הזהות האישית והמקצועית, המפגשים עם הפחדים העמוקים ביותר ועוד ועוד רגעים בהם המסע היה כמעט קשה מנשוא. איכשהו, באופן מפתיע, בפרספקטיבה, מה שנשאר לי מכל אלה היום זה זיכרון מעומעם של הקושי, וחוויה בלתי נשכחת של התמורה המשמעותית של כל אחד מהם לחיי.

אז הם היו טובים או רעים, הרגעים האלו? כולם היו ללא ספק מקומות מאוד רעים כשהייתי בהם. רק דרך עדשת ה"בדיעבד", הם השתפרו, הם הפכו להיות לא רק טובים, אלא מבורכים, אולי אפילו הכרחיים. גם אני כמו כולם, מגדירה חוויה בדרך כלל על פי התחושה שהיא מעוררת בי ולא על פי התוצאה רחוקת הטווח שלה. משהו נעים, יציב, סטטי -- הוא טוב. משהו מפחיד, לא ברור, כואב או משתנה -- הוא רע.

לא לזוז!

שינוי מעורר בנו פחד וזה לא נעים לפחד. כאב פיזי מעורר בנו אימה – אנחנו בטוחים שמשהו ממש לא בסדר עם הגוף שלנו וממהרים למצוא דרך להפטר כמה שיותר מהר מהכאב, מתנגדים לו ולמה שגורם לו, בתוכנו ומחוץ לנו – במציאות. המצב הזה משאיר אותנו משתוקקים להישאר מוגנים במצב סטטי, לא להעיז, לא להתמודד, לא להשתנות, לא לזוז! עדיף להיות חנונים ומשעממים מאשר גיבורי על.

על החיים שלי זה אולי עוד קל יותר לי לראות, אבל מה עם כל מה שקורה במציאות: כמה מהחוקים שחוקקו לאחרונה מעוררים בי תרעומת, ההקצנה הדתית מעוררת בי התנגדות, הניסיון להשתיק ולהגביל את חופש הביטוי מעורר בי פחד וכעס, והגזענות שאני פוגשת מזעזעת אותי.

בסוריה נטבחים אזרחי לוחמי חופש, במצרים תומכי הדמוקרטיה גרמו לכך שמפלגת שנאה וטרור עולה לשלטון. האם משהו יכול להיות טוב בזה? אני שואלת את עצמי מתוך הניסיון להתבונן ממרחק ולראות את התמונה הרחבה, הכוללת שבה הטוב בולט למרחקים, גם אם זה לא מרגיש נעים בינתיים.

תחנה טובה בדרך

בשביל להצליח לראות מה זה אני חייבת להתרחק קצת, לצעוד לאחור, עד שהפרטים לנגד עיני מטשטשים מעט. אחרי זמן קצר של שקט אני יכולה להתחיל לראות עוד: בראיה ארוכת טווח דרושה סבלנות. אני יכולה להראות תהליך ארוך ומשמעותי שאנחנו אולי רק בתחילתו. כמו בכל לידה או שינוי משמעותי המעבר יכול לקחת זמן.

הליכה של 40 שנה במדבר איפשרה לנו בעבר להיפרד מתודעת העבדות שהיתה לנו. אולי הפעם זה ייקח פחות, אבל שינויים משמעותיים לא יכולים להתרחש ביום, ומה שיכול לעזור ולתמוך בהם זה דווקא ההתנגדות, בדיוק כפי שצירים הם התכווצויות שמסייעות לעובר להיוולד.

פתאום זה מכה בי: האחים המוסלמים, טרכטנברג, חוקים מפלים ומעודדי חוסר שוויון ואפליה, כולם מחסומים יעילים, שמוודאים שהמהפכה התודעתית לא תשקוט והתודעה לא תתנמנם שוב, ולכן הם תחנה טובה בדרך, שמשרתת היטב את התקדמותו של התהליך הרחב והתנועה הגדולה. זה ממש אבסורד אבל למעשה אנחנו יכולים לברך על קיומם -- הם מסייעים לנו לצעוד לעבר השלב הבא בהתפתחות שלנו.

בכך שהם מתנגדים לתנועה החדשה, הם מציגים בפנינו יותר מדרך אחת, ומאפשרים לנו את ההזדמנות להזדהות או להתנגד. הם מסייעים לנו לחדד את הבחירה שלנו. הם מכריחים אותנו לנקוט עמדה ולגבש דעה וזהות. וזה טוב. אפילו טוב מאוד. אולי באמת לא דמיינתי, וגם דינוזאורים רעים ובודדים יכולים להשתנות ולהפוך להיות אהובים וטובים?

נוגה מיבר היא מטפלת ומנחת התמקדות (Focusing), מלווה תהליכי מודעות והתפתחות אישיים ובקבוצות.

פוסטים קודמים של נוגה מיבר:

לאתר מהות החיים