יום המתנדב הבינלאומי

כתבתי עליה לא מעט במהלך השנים, על אמא שלי, אבל הפעם קיבלתי הזדמנות נדירה לספר עליה לכבוד יום המתנדב הבינלאומי. כשאני חושבת על אנשים שמעוררים בי השראה היא, ללא ספק, אחת מהם.

דבורה פרוינד, בת 77, ניצולת שואה, שלמרות (ואולי בגלל) מה שעברה, התמסרה מאז ומעולם למטרה אחת: לעשות טוב לזולת ולהביא ערך ותרומה לחייהם של אחרים. יש בה אהבה אדירה לחיים והתשוקה הבוערת לא שככה עם השנים. היא מעולם לא אמרה מילה רעה על איש, תמיד רואה את הטוב בכל דבר, מלאת שמחת חיים ואם הייתי צריכה למצוא לה מילה נרדפת, הייתי קוראת לה אנרג'ייזר.

הילדים שלי תמיד צוחקים, שכשהולכים עם סבתא ברחוב אי אפשר להשיג אותה והאמת שזה נכון עד היום. היא אישה יפה, מבפנים ומבחוץ, והחיוך שלה אומר הכל.

היא הייתה בת 5 כשהשואה הגיעה לחייה ומילדה שמחה, שגרה בבית קטן על גדות נחל וליד טחנת קמח, היא הפכה יתומה ונרדפת. היא התגלגלה יחד עם אמה לגטו טרנופול וחצי שנה לפני שהגטו הושמד הן ניצלו בזכות מי שהפכה שנים אחר כך לחסידת אומות עולם. היא ידעה מחסור, רעב, אימה וצער, אך מתוך כל אלה צמחה להיות אישה מיוחדת במינה.

בגיל 14 עלתה לארץ באוניה "טרנסילבניה" ושש שנים לאחר מכן פגשה את אהבת חייה, לו היא נשואה עד היום באושר גדול. לפעמים אני מסתכלת על ההורים שלי ותוהה אם יש עוד סיפורי אהבה כאלה. היום היא אמא לשלוש בנות וסבתא לארבע נכדות, חמישה נכדים ונין אחד.

החיוך שלה אומר הכל

אנחנו מקיימות את הראיון בטלפון ולמרות שאני מכירה את הסיפורים והם חלק גדול מחיי, עדיין מתגנבות להן כמה דמעות פה ושם.

מה הביא אותך להיות אישה שהקדישה את חייה להתנדבות?
"כשאבא ואני נישאנו גרנו אצל אמא שלי ובעלה כי לא היה לנו כסף. היתה לנו תינוקת אחת וגרנו חמש נפשות בדירת שני חדרים. כשבאו יתומים מפולין לארץ היינו מארחים אותם אצלנו בשבתות וחגים. היינו פורשים להם שמיכות מתחת לשולחן פינת האוכל ולמרות הצפיפות והדוחק היה ברור שזה הדבר הנכון לעשות".

מה היה הפרוייקט הראשון שלך?
"בתחילת שנות השישים הצטרפנו, אבא ואני, למועדון 'ליונס' בנתניה. מדי שנה ערכנו נשף גדול, שכל הכנסותיו היו קודש לתרומה: מלגות לתלמידים שהוריהם לא יכלו לממן עבורם לימודים, תרומה לעיוורים ועוד. אני הייתי בין מפיקות האירוע וזו היתה עבודה סביב השעון. היינו חברי 'ליונס' שנים רבות ובין 2000-2010 הייתי נשיאת המועדון".

תוך כדי השיחה אני נזכרת בימים של מלחמת יום הכיפורים. סלון ביתנו הפך להיות חמ"ל, שבו ארזנו חבילות לחיילים והעברנו אותן לצומת נתניה, שם עברו המשאיות בדרכן צפונה. אמא הקפידה שלכל חבילה יצורף פתק אישי, מילים שיעודדו את רוח הלוחמים ויזכירו להם שאנחנו, בבית, אוהבים אותם ומתפללים לשלומם.

את יכולה לספר לי על הרגעים המרגשים שלך בתוך כל השנים האלה?
"בשנת 1974 התגייסנו, כל הארגונים ההתנדבותיים בנתניה, והטסנו לחו"ל ילד קטן שסבל מבעיית לב חמורה. היה ברור שזה הסיכוי היחיד שלו לחיות ועשינו הכל כדי לאפשר לו לנסוע עם הוריו. כשהילד חזר בריא, זה היה רגע מרגש מאד".

"בשנות השבעים הגיעה העליה הראשונה הגדולה מרוסיה. אני התנדבתי ועזרתי למשפחות רבות להתחיל את חייהן כאן בארץ וביום העצמאות, כשישבנו כולנו בסלון וראינו את הטקס בהר הרצל, מאד התרגשתי. תמיד זכרתי שהרוסים היו אלה ששיחררו אותי והזיכרון שלי כילדה לא הושפע מפוליטיקה. זכרתי את העם הפשוט ואת אותו חייל, שחילק את פרוסת הלחם האחרונה לילדים בצידי הדרך. לראות את אסירי ציון מתקבלים בהר הרצל בתשואות רמות זה אחד הרגעים המרגשים עבורי".

"הדבר השלישי שמאד ריגש אותי הוא לא רגע אחד, אלא מקבץ של רגעים קטנים שגרמו לי גאווה גדולה. אחד הפרויקטים שלנו היה חלוקת מלגות לילדים והיכולת הזאת לאפשר להם להשלים לימודים ולהגשים חלומות הוא משהו שלעולם לא אשכח. אחת הבנות היתה אז בכיתה ח' ואביה החליט להוציא אותה מבית הספר ולשלוח אותה לעבוד בניקיון. אותה ילדה הפכה ברבות הימים לרופאה וזו התרגשות בשבילי; לדעת שעזרתי לילדים להגשים חלומות. חשוב לי לציין שעד היום, למרות כל השנים שחלפו, ועל אף העובדה שאותם ילדים הם כבר אנשים מבוגרים, יש כאלה ששומרים איתנו על קשר".

מאיפה הכוח לעשות כל כך הרבה טוב לאורך שנים?
"יש לי ידיעה פנימית שלא סתם ניצלתי בשואה. אם הצלחתי לחיות זה כנראה סימן, שעלי לעזור לאחרים, וזה מה שתמיד נתן לי את הכוח. בשבילי זו גם אחת הנקמות שלי בגרמנים: לא רק שלא מתי, אלא שהצלחתי להפוך לאישה שעוזרת לאחרים ועושה טוב בעולם".

איזה אנשים מעוררים בך השראה?
"אנשים שמפעל חייהם הוא עזרה לאנשים אחרים ובעיקר לנוער. אנשים כמו לובה אליאב וסטף ורטהיימר מעוררים בי השראה".

איזה מסר את רוצה להעביר לאנשים שקוראים את הראיון ולדורות הבאים?
"תמיד להתנדב ולעזור לאחרים, לעולם לא להתייאש, לשמור תמיד על מילה טובה וחיוך כי הסביבה לא אוהבת אנשים ממורמרים, להיות מאד סבלניים ותמיד להבין את האחר ולאהוב את המדינה, לא להתבייש להיות ציוניים ולשמור עליה".

בתום הראיון אנחנו מנתקות את השיחה ואני מהרהרת באישה הזאת, שנגעה ועדיין נוגעת בחייהם של אנשים כה רבים. יש לה חלק גדול במי שהפכתי להיות ואני מאושרת שזכיתי בה. אני מאמינה שאנחנו אלה שבוחרים את הורינו והאמת שעשיתי בחירה מצוינת.

מונה ניר גלעד היא מאמנת אישית בשיטת האימון ההווייתי, עסקה בתחום החינוך במשך 20 שנה.

לפוסטים קודמים של מונה ניר גלעד:

לאתר מהות החיים