"הפרדוקס הגדול של אהבה הוא ששתי נשמות נעשות לאחת ובכל זאת נותרות שתיים" (גבי ניצן, מתוך הספר "באדולינה").
מה כל כך קשה בלהוריד את מכסה האסלה?
מה זה הנעליים האלה באמצע החדר?
כמה פעמים אפשר לבקש: לא זורקים מגבת רטובה לסל כביסה!
לא נמאס לך מהמחשב כבר?
אוף, נהיה צפוף במיטה פתאום.
לפחות כשאני לבד אין מי שיגיד לי מה לעשות.
לבד זה שיא החופש ואין למי לתת דין וחשבון.
אני לא בטוח שאני בשל לזוגיות.
לא פשוט למצוא את האישה הנכונה.
אני מעדיף להתמקד כרגע בקריירה ואין לי זמן לזה.
כשהייתי בת 20 והתאהבתי לא חלפו לי מחשבות כאלה בראש. האמת היא שאפילו לא ידעתי שיש כאלה. עמדתי חגיגית בלבן מתחת לחופה, כשמטחי קטיושות מתעופפים מעלי, וכולי מהופנטת מעצם המעמד. הכל נראה פשוט וברור.
היום, אני חושבת שיש תום שנשאר מאחור ככל שאנחנו מתבגרים ושאלות שלא היה להן מקום מקבלות במה. ככל שאנחנו יודעים יותר על אהבה היא מפחידה אותנו יותר, ואנחנו פוחדים לאבד את עצמנו בתוכה.
כבר היינו בזוגיות ואולי אפילו יותר מאחת, הילדים גדלו, הספקנו כבר כמה דברים ואפילו למדנו ליהנות מהלבד. אז מה עכשיו? למה אנחנו כל כך פוחדים להיכנס לזוגיות בשלב מאוחר של חיינו? ולמה כל כך קשה לנו להודות שיש שם פחד?
יש המון סיבות ואנחנו אלופים בחיפוש מיסתור מאחוריהן. גם אני יודעת לשלוף אותן בקלות, כאשר עם השנים המיומנות שלי השתכללה עד למצב שבו אני שולפת אותן מבלי למצמץ.
לישון באלכסון
מתאמנת שלי, שחצתה את אמצע שנות ה-30 לחייה וחיה לבד, אמרה לי השבוע: "את יודעת, שמתי לב שעם הזמן האלכסון במיטה נהיה הישר שלי". אז כן, היא חולמת על אהבה, אבל הפחד שלא יישאר לה מקום למי שהיא ולא יהיה לה את המרחב להביא את עצמה לידי ביטוי, משאיר אותה עם הרצון -- בלי המוטיבציה.
במשך תקופה ארוכה היא סיפרה כמה כיף לישון באלכסון, עד שגילתה שבעצם האלכסון התיישר. עכשיו, כשהיא מודעת לפחד ומוכנה לראות אותו בלי לעטוף אותו בהגנות, היא יכולה לבחור אם לשחרר אותו או להמשיך לאחוז בו.
האמת שזה מפחיד להכניס מישהו חדש לחיים ולא להיבלע בתוך הקשר, לא ללכת לאיבוד.
בתהליך החקירה האישי שלי גיליתי פרדוקס מרתק: ככל שאנחנו לומדים להיות יותר עם מה שיש, לחיות את מה שקורה במציאות, כך גדלים הסיכויים שלנו לא להיבלע בתוך מערכת זוגית. כשאפשר להודות בפחד הלגיטימי לאבד את החופש שבלבד -- אפשר למצוא אותו גם בתוך זוגיות.
האדם כמכונה למשקאות
זוגיות, בעיני, היא לא הרצון להתאים את בן הזוג אלינו, אלא לחקור מה בהתנהגויות שלו מפעיל אותנו ומאיזה מקום אנחנו מגיבים. ככל שנלמד את עצמנו יותר לעומק, כך ילד ויקטן הפחד שנלך לאיבוד.
איש חכם אמר לי פעם שכל אחד מאיתנו הוא כמו מכונה למכירת משקאות. אתה בא, שם מטבע, לוחץ על המשקה שאתה רוצה והפחית יורדת למטה.
אנשים מפעילים אותנו ממש כאילו היינו מכונה כזאת והמקום ממנו אנחנו מגיבים הוא שילוב של כל תפיסות העולם שלנו, שלא קשורות לבני הזוג שלנו. לכן השורש העמוק ביותר לעקירה נמצא ביכולת שלנו לנטרל את אותם כפתורים.
להסכים להיות עם מה שבן הזוג מביא לתוך היחסים מבלי לשנות בו דבר ולבחור מי אנחנו מוכנים להיות שם. לקבל את מה שיש פירושו להפסיק לחיות בתוך הפער של "מה היה קורה אילו", כי אילו תמיד נשאר רחוק ולא קיים.
אי אפשר ללכת לאיבוד כשחיים עם מה שיש, כי במציאות זה כל מה שקורה. כל השאר זו פרשנות שלנו.
מונה ניר גלעד היא מאמנת אישית בשיטת האימון ההווייתי, עסקה בתחום החינוך במשך 20 שנה.
לפוסטים קודמים של מונה ניר גלעד:
