כשהאוטובוס חלף לי מול החלון וקלטתי שהוא לא ירד, נכנסתי להיפר ונטילציה היסטרי. שכחתי לחכות לו בתחנה שבה הוא יורד מההסעה של בית הספר. ילד בכיתה א' שעוד לא רגיל להגיע לבד הביתה. באותו רגע הרגשתי שהרצפה נשמטת מתחת לרגלי ובמשך כמה שניות, שנראו כמו נצח צנחתי מטה אל תהום דמיונית.

משותקת והמומה עמדתי בחלון, לא מסוגלת לזוז מרוב בהלה ולא מצליחה לחשוב מה עושים. עד עכשיו אני לא ממש בטוחה מה בדיוק הוציא אותי ככה משיווי המשקל: הפחד שהוא יילחץ? חוסר הידיעה איך ואיפה לאתר אותו עכשיו? רגשי האשמה – איך זה קרה לי ?!?!?

ההיגיון אומר שאף אחד מאלה, אפילו לא שלושתם יחד, צריכים לגרום לי להגיב ככה. אחרי הכל, לא באמת קרה לו משהו נורא (הוא כמובן ירד שתי תחנות אחרי והלך בשמחה לבית של חבר).

מגיפה שאיש לא מדבר עליה

הסיבה היתה "חרדת אמהות". לא נראה לי שקיים מונח מקצועי כזה, אבל אני לא מכירה כמעט אף אמא שאין לה את זה (ויש גם אבות). אנחנו מין דור כזה של לחוצות. רק כאילו מג'נגלות בקלילות את ההורות, מזייפות את הנונשלנטיות, שולחות רק את העיניים הכי רחוק שאפשר, כמו שני טילים מתבייתים, שעוקבים אחריהם לכל מקום, שלא יחליקו, יפלו, ישברו חס וחלילה איזה יד או שן.

התנועה המשותפת לכולנו היא שאיפת ההברה "הְהְהְהְהְהְהְהְהְ" בבת אחת פנימה בבהלה. אם שקט בחדר במשך דקה וחצי נרוץ לבדוק אם הם עדיין נושמים – וזה לא משנה שהם כבר בני שש. מדובר במגיפה בקנה מידה מדאיג, ואחת כזאת שאף אחד לא ממש מדבר עליה.

נכון, לא תמיד אנחנו ככה. לפעמים אנחנו יודעות להיות ממש רגועות: כשלא חם או קר מדי, כשאין מכת כינים או וירוס מדבק, כשאין סיכוי שהם עלולים להיות רעבים / שבעים / עייפים / משועממים מדי. כשהשנה, השבוע והיום כבר התניעו וקיבלנו איזו תחושה פיקטיבית שאולי אפשר כבר להרפות, אולי יכול להיות שהכל (או לפחות הרוב) יכול להיות בסדר.

אז אנחנו נרגעות, נושמות לרווחה ומרפות. אנחנו נהנות מהרגע המענג, ואז...זה עובר לנו. ההרפיה יכולה להלחיץ עוד יותר – אולי נרדמנו בשמירה? הסימן המשותף שלנו הוא שאלה. תמיד בשאלה ותמיד מחפשות סימן למשהו שאולי פספסנו, ושאולי יש משהו איתם לא באמת בסדר.

צלקות ישנות שנפתחו

למרות שמדובר במגיפה, ברגע האמת, כשהאוטובוס עבר לי מול החלון וסחף איתו את כל ההיגיון הבריא שלי, הייתי מאוד לבד. הרבה יותר לבד ממנו, שם בתוך האוטובוס. מאיפה באה ההיסטריה הקיצונית הזאת שמופיעה סביב הילדים?

ההורים שלי ממש לא היו כאלה. בכלל, בדור של ההורים מוקד החיים היה חיי המבוגרים: הם סיפקו פרנסה, צרכים חומריים וחינוך, אבל לא היו עסוקים כל הזמן במה שקורה לנו, בטח לא באותה אינטנסיביות שבה אנחנו עסוקים בילדים שלנו.

נתנו לנו להסתובב בחוץ באופן חופשי והשאירו אותנו בבית לבד בגיל צעיר. אולי היו לנו התמודדויות קשות יותר: הבינו אותנו הרבה פחות, לא הכילו כל חרדה ופחד בחיבוק דב, לא תמיד שמו לב לרצונות וצרכים מיוחדים. אבל באופן מפתיע למרות זאת, בסופו של דבר צלחנו את הילדות וגדלנו, אולי מצולקים מעט, בודדים, אבודים, נטולי זהות והזדהות עם מסגרות, אבל בוגרים.


השיר If You Love Somebody Set Them Free של סטינג

אולי הצלקות האלו הן אלו שמזניקות כל פעם מחדש את החרדה האימהית: אנחנו חרדים לפגוע בהם בלי כוונה, בדיוק כפי שפגעו בנו. אנחנו יודעים כמה זה כואב, לא שכחנו. וזה עדיין כואב, כי כשאתה הופך להיות הורה צלקות יכולות להיפתח ופצעים ישנים לדמם, ממש כמו שתפרים של לידה שנייה הם אלו של הלידה הראשונה, שנפתחו מחדש.

מרחב לגילוי עצמי

אולי לא מגיע להם פרס נובל בהורות, אבל משהו אחד אפשר לומר בוודאות על ההורים שלנו: הם סמכו עלינו. נתנו לנו להיות. לא לקחו מאיתנו את החירות הבסיסית להרגיש שאנחנו ישויות נפרדות, עצמאיות, אחראיות במאה אחוז לגורלנו. הם השאירו לנו מרחב לגלות את עצמנו, לבדוק איך זה בדיוק אמור לעבוד -- החיים האלו. ובעיקר לא העמיסו עלינו את כל הדילמות של הזהות העצמית הלא ברורה שלהם. לא השתמשו בנו כדי להגדיר את עצמם דרכנו.

ואילו אנחנו, לעומתם, רצים כל הזמן כמו עכברים במבוך, מתלבטים בכל פיצול מול שפע האפשרויות, החוגים, האבחונים ומסגרות הלימוד. נעשה הכל כדי שהם לא ירגישו אבודים וחסרי ערך, נדאג תמיד בגלל משהו שלא עשינו, או עשינו יותר מדי, שבגללנו הם לא יצליחו, לא יפתחו אישיות מגובשת, עצמאית, חזקה, מלאת בטחון עצמי. אבל האמת היא שמי שאישיותם לא מספיק מגובשת זה אנחנו - ההורים.

הילדים שלנו בסדר גמור או בעצם, אולי הם יהיו בסדר אם נניח להם למצוא את זהותם שלהם לבד. אולי נוכל ללמוד מהם דבר או שניים על התנהלות נטולת רגשי אשמה, חופשית ושלווה, נסכים לקבל את עצמנו כפי שאנו, עם הטעויות שנעשה, ונשחרר מעט את התפיסה שיש לנו (או צריכה להיות לנו) שליטה מלאה על החיים ועתיד שלהם.

נוגה מיבר היא מטפלת ומנחתהתמקדות (Focusing), מלווה תהליכי מודעות והתפתחות אישיים ובקבוצות.

פוסטים קודמים של נוגה מיבר: