מרגישה אחריות גדולה. מאיה בלזיצמן (צילום: עמית ישראלי)
כשמאזינים לאי-פי הבכורה של מאיה בלזיצמן, צ'לנית מוכשרת שמסתובבת בשטח לא מעט זמן, קשה שלא להתפעל מהפרשנות השונה שהיא מעניקה לכל שיר ושיר. זו לא עוד גירסת כיסוי סטנדרטית: בלזיצמן לוקחת את המקור וכמו לשה אותו בפלסטלינה והופכת אותו למשהו אחר, אפל ומורבידי. כך, גם שירים כמו "בשמלה אדומה" או "מישהו שומע אותי" הופכים להיות מהורהרים ואפלוליים משהו.
השבוע תוכלו לראות ולשמוע אותה מתארחת בפסטיבל הפסנתר בלא פחות משלוש הופעות: עם אהוד בנאי, עם כנסיית השכל (יחד עם יובל מסנר) ועם עדי רנרט. אבל לאחר שנים של למידה, זכייה במלגות והופעות עם מיטב האמנים, ביניהם נינט, מוש בן ארי, שילה פרבר, נורית גלרון, יוני בלוך ואחרים, בלזיצמן מתפנה סוף סוף לתדלק את קריירת הסולו שלה ועוברת היישר לקידמת הבמה.
"כל המחשבה של ההופעה ואחריה הדיסק נועדה לבדוק איך אני מרגישה בקידמת הבמה ומה זה יוצר אצלי", מספרת בלזיצמן. "אני חייבת להודות שמפעם לפעם אני מרגישה יותר נוח, אבל המרחק בין לשבת מאחורי הצ'לו ולשיר כמו בהופעה, לבין לעמוד על הבמה עם מיקרופון עדיין גדול, גם כי אני מרגישה אחריות גדולה למה שקורה על הבמה וגם כי במהלך השנים הצ'לו הפך להיות ממש חלק מהגוף שלי, הוא עדיין הביטחון שלי".
האם שיתופי הפעולה עם האמנים איתם הופעת נתנו לך חשק לשיר או שזה היה קורה בכל מקרה וללא כל קשר?
"למדתי המון מלהופיע עם אמנים רבים בשנים האחרונות ואצל חלקם הייתי עושה קולות בהופעות. כולם מאוד עודדו אותי לשיר ותמיד פירגנו לי. לפני כשנה ליליאן שוץ הציעה לי לעשות הופעה בפסטיבל הפסנתר וזה מה שדחף אותי ונתן לי את ההזדמנות הראשונה לשיר בהופעה משלי. אני חושבת שבסופו של דבר הייתי מנסה, אבל התמיכה והעידוד מהאנשים שאני עובדת איתם מאוד עזרה".
עטיפת האלבום
אחד השינויים המשמעותיים בחייה -- הן המקצועיים והן האישיים -- של בלזיצמן, שמנגנת בצ'לו כבר מגיל שבע, הוא המעבר מעולם המוזיקה הקלאסית לתעשיית הפופ והרוקנרול. "קצת אחרי שסיימתי תיכון הופעתי במועדון הג'ה פאן עם להקה שניגנתי איתה ('אפטרשוק') ובקהל היה יוני בלוך. כשנגמרה ההופעה הוא ניגש אלי והציע לי לבוא לנגן עם זמרת חדשה שהוא מפיק. הזמרת הייתה אפרת גוש ומשם הכל התחיל. יוני נתן לי את כרטיס הכניסה לעולם הזה ואם זה לא היה קורה -- מי יודע איפה הייתי היום", היא מודה.
איך הסתדרת עם השינוי והמעבר למוזיקת הפופ?
"זה משהו שתמיד היה בי. כבר מגיל צעיר רציתי לנגן באירועים שהם לא לחלוטין קלאסיים, כמו טקסים והצגות בבית ספר, כך שמבחינתי, תמיד היה משהו שמשך אותי להרחיב את האופקים לסגנונות מוזיקליים שונים. יש דמיון גדול בין מוזיקה קלאסית קאמרית לבין נגינה בהרכב רוק: בשניהם צריכים להיות מאוד קשובים אחד לשני ולעבוד ביחד, כך שהבאתי לרוקנרול הרבה דברים מהעולם הקלאסי".
ואכן, האי פי כולל גירסאות כיסוי לשירי תור הזהב של הרוק הישראלי בשנות ה- 90' ואפשר למצוא בו עיבודים שונים ומפתיעים לשירים של "איפה הילד", "המכשפות", "כרמלה גרוס וגנר", "החברים של נטאשה", "מוניקה סקס" ואחרים. התוצאה הולכת למחוזות רחוקים מהמקור.
מישהו שומע אותי
"בתקופת מועדון הרוקסן הייתי ילדה ולמרות שלא ביקרתי שם גדלתי על השירים האלה. כשבחרנו את הקונספט להופעה ראיתי שיש מבחר כל כך גדול של שירים וחשבתי שיהיה מעניין לראות איך אני מביאה את הרוקנרול מהמקום של הצ'לו, בלי בס וגיטרה. אני מאד אוהבת את העיבודים המקוריים, אבל רציתי לעשות משהו עם קונספט ברור".
האם קיבלת תגובות מהאמנים שאת השירים שלהם ביצעת?
"חמי רודנר אמר לי שמאוד ריגש אותו לשמוע את זה. זה גרם לו לראות את השירים בתור קלאסיקות".
אחד הסינגלים האחרונים שיצאו הוא "לילה" של נוער שוליים, בו הוחלף הדובר הזכר לדוברת ממין נקבה. מה גרם לך לעשות את זה?
"עניין אותי לשמוע איך השיר נשמע מפה של בחורה. ברגע ששמעתי אותו, כשחיפשתי שירים להופעה, ישר קפץ לי העיבוד לראש וזה מה שגרם לי לבחור בשיר הזה. לגבי הג'נדר -- זה לא היה בכוונה. בשיר של 'החברים של נטאשה' למשל, שינינו את המילים כך שאישה תשיר לגבר וב'לילה' זה הפוך".
ספרי על שיר שבחרת לבצע כי הטקסט שלו תפס אותך.
"אני מבצעת את השיר 'כל החבר'ה' של מוניקה סקס, שהטקסט שלו מאוד קשה והביצוע המקורי מצמרר ומדהים אותי בכל פעם מחדש. אני זוכרת שכששמעתי את השיר במסגרת בחירת השירים להופעה זה עורר בי תחושה של אבל ולכן החלטתי לבצע את השיר בצורה הזאת -- כמו מארש אבל".
האם יש פער בין מה שאנשים חושבים עליך כנגנית לבין מי שאת מחוץ לבמה?
"האמת היא שאני לא לגמרי יודעת מה אנשים חושבים עלי, אבל אני יכולה לומר שמחוץ לבמה אין לי את אותו הביטחון שיש לי (בדרך כלל) על הבמה. ביום יום אני הרבה יותר מופנמת וסגורה -- על הבמה, עם הצ'לו, אני מרגישה הרבה יותר משוחררת. אני מרגישה שדרך הביטוי הכי טובה שלי היא על הבמה דרך הצ'לו, הרבה יותר מאשר בדיבור פנים מול פנים או בכתב".
ומה המוזיקה תרמה לך כאדם?
"היא הרבה פעמים העוגן שלי. המוזיקה שאני עושה, לבד או עם אחרים, נותנת לי תחושת ביטחון ומעוררת אצלי הרבה מאוד רגשות. לפעמים רגש שמח ולפעמים עצוב, לא בהכרח קשור למוזיקה שאני מנגנת. זה פשוט מקצין את הרגשות. אני לא יודעת אם אני מבינה את העולם יותר טוב דרך המוזיקה, אבל אני כמעט בטוחה שהעולם מבין אותי טוב יותר דרכה. אפילו אני לפעמים מבינה את עצמי טוב יותר דרך מה שיוצא לי מהידיים".
האזינו לאיפי השלם
מאיה בלזיצמן תתארח בפסטיבל הפסנתר בתאריכים הבאים:
- 23.11 עם אהוד בנאי
- 25.11 עם כנסיית השכל ויובל מסנר
- 26.11 עם עדי רנרט
פוסטים נוספים של דורון גל:
