פרדי מרקורי. גיבור (צילום: gettyimages)

היום ב-15:00 ברדיו מהות החיים: אייל גולדמן ולירון תאני בספיישל בן שעתיים המוקדש לקווין.

את מותו של אבי אני עדיין מעכל. כמעט שלוש שנים חלפו מאז, אך אני עדיין רוצה לדבר איתו. ביום מותו הפכתי מבחור חסר דאגות לאיש בוגר. גבר, אם תרצו. כשגיבור ילדותי, פרדי מרקורי, נפטר, הפכתי מילד לנער. מתבגר, אם תרצו. באותו הרגע ששמעתי את קריין החדשות ברדיו מודיע על מותו הבנתי שלא אחיה לנצח. אבל פרדי אמר את זה בעצמו: מי רוצה לחיות לנצח?


Who Wants to Live Forever

להיזכר בפרדי ובקווין, להקת האם שלו, זה קודם כל להיזכר בעולם יותר תמים. אין אינטרנט, יש רק ערוץ טלוויזיה אחד שמשדר בעיקר חדשות וכדורסל ורדיו עם שתי תחנות. איך ילד בן עשר אמור להכיר ככה מוזיקה?! הוא צריך ממש להתאמץ. אז כשהגיעה אלי קלטת, שעליה היה כתוב "קווין – המשחק" בכתב יד, לא הבנתי מה קורה שם: יש להם גם זמר וגם זמרת? שיחליטו – רוק גיטרות או שירים קיצביים או בכלל בלדות? וכן, הם מנגנים ממש טוב. ואז עלתה במוחי הצעיר התובנה שעיצבה את התודעה המוזיקלית שלי: אפשר לעשות הכל במוזיקה. תעשה מה שתרצה -- העיקר לעשות.

קופצים קדימה, ל-1989. בדרכים עקלקלות השגתי קלטת ללא שם של קווין וגיליתי את העושר המוזיקלי שפרדי, בריאן מאי, ג'ון דיקון ובמיוחד רוג'ר טיילור (האיש שגרם לי לרצות להיות מתופף), יצרו במו ידיהם וגרונותיהם. התחלתי לאסוף מגזינים מחו"ל עם תמונות וכתבות עליהם. פוסטר ראשון, שני ושלישי נתלו על הקיר בחדר המשותף לי ולאחי הקטן. קצת אחר כך הבנתי שהקלטת חסרת השם הייתה אוסף מיטב הלהיטים של הלהקה ונכנסתי למאניה מטורפת – אני חייב להשיג כל מה שהם הקליטו.


We Wiil Rock You

המוזיקה של קווין פתחה אותי לעולמות חדשים -- מאלבומי שנות השבעים המלאים בגיטרות ושירה אופראית ואלבומי שנות השמונים שהיו פופיים ומקסימים בפשטותם. אהבתי הכל, אהבה אמיתית של ילד, שמגלה מוזיקה שהיא "שלו". שאר הילדים מסביב לא התעניינו או שמעו מוזיקה שלא עניינה אותי. ואני? רק קווין. ואז להקות כמו לד זפלין שהשפיעה עליהם ופינק פלויד, שהיו צד מוזיקלי נגדי לקווין. ואהבתי את כל הלהקות והזמרים. אבל את קווין אהבתי כמו שילדים אוהבים – בלי תהיות, בלי רגשות אשם – אהבת אמת.

1991 -- אני על גג העולם. יש לקווין אלבום חדש! "איניואנדו", ומשמיעים אותו ברדיו! לטלוויזיה בבית גולדמן מתווסף ערוץ נוסף, סופר צ'אנל האירופאי, שבו מראים אפילו קליפים של קווין! וגם להקות חדשות, וסגנונות חדשים – מטאליקה, פאבליק אנמי, פרל ג'אם ונירוונה. הראש המוזיקלי שלי פתוח לרווחה וקולט את כול העושר הזה באושר רב, אני מתחיל להבין לאט לאט שיש עוד דברים בעולם המוזיקה, כמו ג'אז, פ'אנק ,פאנק ומוזיקה אלקטרונית.

אבל משהו מוזר קורה: פרדי נראה קצת עייף בראיונות ובקליפים. חיית הבמה עייפה? איך זה יכול להיות? הוא נראה תמיד כמו פצצת אנרגיה. מה קרה לו?


Love of my Life

ב-23 בנובמבר, קיבלתי את התשובה -- פרדי מרקורי חולה באיידס. עד לאותו רגע איידס היה שם קוד למשהו סודי שכזה, שאין מישהו מסביבי שחולה בה, מחלה משונה וקטלנית. קראתי את החדשות בעיתון ופשוט לא הבנתי מה קורה. איך איש כ"כ מוכשר יכול למות כמו אחרון האדם?

ב-24 בנובמבר התעוררתי בחמישה לשבע. הרדיו במטבח פעל. חדשות. הקריין מדבר על כל מיני דברים ואז מודיע: "לפנות בוקר מת סולן להקת קווין פרדי מרקורי בביתו בלונדון". זה כל מה שהספקתי לשמוע; באותו הרגע הפכתי מילד למתבגר. את 24 השעות לאחר מכן הדחקתי מהזיכרון במשך כל השנים. היום אני יכול להגיד שפשוט שכבתי במיטה ובכיתי עד שלא יכולתי יותר.

אני יושב עכשיו בסלון ומביט על העושר המוזיקלי סביבי – אלפי תקליטים ואלפי דיסקים. מעל כולם, בגובה המדף, יש שתי קופסאות: הראשונה של קווין והשנייה של זוהר ארגוב. במדפים התחתונים יש מוזיקה קלאסית, ג'אז, מטאל, פופ, רוק , היפהופ וכל סגנון אחר שנוצר במאה שעברה. את הפתיחות הזו אני חייב לפרדי, שלימד אותי שאפשר לעשות הכל. רק תעשה.

היום ב-15:00 ברדיו מהות החיים: אייל גולדמן ולירון תאני בספיישל בן שעתיים המוקדש לקווין.

לאתר מהות החיים